מאת אברהם יעקב פרשננו לענייני משפט         

ביום 24.1.24, בשעות הבוקר, נתקלה הגברת ירדן מן בשרה עידית סילמן.

מכאן הדעות חלוקות לגבי ההתרחשויות, אך לצורך מאמר זה, אניח כי האירועים המתוארים בכתב האישום שהוגש נגד הגברת מן הם אמת לאמיתה.

לפי כתב האישום, החלה הגברת מן לצלם את השרה והטיחה בה כי היא זו שרצחה אנשים במלחמה. עוד איימה הגברת מן, תוך שהיא מקללת את השרה, כי היא תהרוג אותה. בהמשך החלה השרה לצלם את הגברת מן והתקרבה אליה. כתגובה, סטרה הגברת מן לשרה וגרמה לאדמומיות בלחיה. כתוצאה מכך, נפל הטלפון מידיה של השרה ומסכו נסדק.

בתחילה, עוכבה הגברת מן בתחנת המשטרה. לאחר מכן, ובעקבות החקירה, הוחלט על מעצרה.

בו ביום, הובאה הגברת מן לבית משפט השלום בראשון לציון, שם הגישה המשטרה בקשה להארכת מעצרה בחמישה ימים.

כאן כדאי להבהיר למי שאינו משפטן, כי מעצר לפני הגשת כתב אישום מטרתו העיקרית היא לאפשר למשטרה לבצע חקירה מהירה ויעילה ללא עיכובים, שיבושים והפרעות.

במהלך הדיון בבית המשפט, ציין נציג המשטרה כי קיימות שלוש פעולות חקירה שהן בנות שיבוש. הוא לא טען למסוכנות, לחשש מהימלטות מן הדין או לכל עילה אחרת. למעשה, עילת המעצר היחידה שנטענה הייתה חשש משיבוש החקירה .

בית המשפט השתכנע כי קיימת פעולת חקירה אחת שצריך שתעשה כאשר החשודה במעצר ולכן האריך את המעצר ביום אחד בלבד.

מיד בתום הדיון, הגישה הגברת מן ערר על ההחלטה לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד.

הדיון בבית המשפט מחוזי התקיים באותו יום בשעות אחה"צ.

יש לזכור שבין שני הדיונים חלף מספר קטן של שעות ואין אנו יודעים אם ננקטו בזמן זה פעולות חקירה. אנו יודעים כי החוקרים כמו גם  החשודה היו בדרכם ללוד וקשה להאמין שבוצעה פעולת חקירה כלשהי בהעדר החשודה ובהעדר החוקרים שלמדו את הערר והכינו עצמם לדיון בבית המשפט המחוזי.

מיד לאחר שהסנגור סיים את טיעוניו בבית המשפט המחוזי, הפתיע נציג המשטרה ואמר "אנו מבקשים לעצור אותה עד מחר על מנת להעביר את התיק לעיון התביעות לבחינת הגשת כתב אישום מחר"!

לא ברור לאן נעלם הצורך החקירתי לבצע פעולה כשהגברת מן במעצר, לאן נעלם הצורך בחמישה ימי מעצר, לאן נעלם החשש משיבוש ולאן נעלמו שאר הטענות שהעלתה המשטרה בבית משפט השלום.

מדברי נציג המשטרה בבית המשפט המחוזי, עולה מפורשות כי החקירה הסתיימה והתיק יועבר למחלקת התביעות במשטרה לצורך בחינת האפשרות להגשת כתב אישום.

מכתב האישום, שהוגש בסופו של דבר, עולה כי מדובר ב-14 עדי התביעה בהם תשעה אנשי משטרה, המתלוננת, השרה סילמן, ועוד 4 עדים.

מניתוח הדברים לאחור, ברור כי כבר בעת הגשת הבקשה הראשונה להארכת מעצר היו בידי המשטרה תלונתה של השרה סילמן ועדויותיהם של ארבעת העדים! שהרי אם המשטרה הצהירה בבית המשפט מחוזי כי בדעתה להגיש כתב אישום למחרת, משתמע מכך שעדויות ארבעת העדים בהם נקבה בתיק, כבר נמצאות בידיה.

מדברי נציג המשטרה בבית משפט השלום עולה כי היו בפניו עדויות אלה מכיוון שהוא מפנה את בית המשפט לחומרי חקירה שהם מעבר לגרסת החשודה.

בתשובה לשאלות הסנגור בדיון בבית משפט השלום  אמר נציג המשטרה: "אני מתבסס על חומרי החקירה ומספר עדויות בתיק ".

מכאן ברור שטיעוני המשטרה בבית משפט השלום לפיהם המשטרה חוששת משיבוש חקירה היו טיעוני שקר ביודעין, שכן הצהירה בבית המשפט המחוזי שהחקירה הסתיימה.

המסקנה הברורה היא שהמשטרה שיקרה לבית משפט השלום וכי כבר בשעת הדיון שם החקירה הסתיימה!

מכאן השאלות, מדוע ביקשה המשטרה את הארכת המעצר לצורך מניעת שיבוש החקירה כאשר חקירה זו כבר הסתיימה? והאם מדובר כאן בשיקולים שאינם שיקולים חקירתיים אלא נובעים מזהות השר הממונה על המשטרה, מהשקפותיו הפוליטיות והשתייכות השרה לאותה קואליציה בה חבר השר?

שאלות אלה משתלבות היטב עם תהייתי לנוכח תמונת השינוי הקיצוני בהתנהגות המשטרה כלפי מפגינים התוקפים את עמדת הממשלה. זאת לרבות מעצרים תמוהים של פעילים כאלה ואחרים (למשל תא"ל אמיר השכל), כאשר במרבית המקרים אף לא התבקשה הארכת מעצר בבית המשפט.

תמונה זו עלולה להתברר כפשיטת רגל של משטרת ישראל אשר אינה חוששת גם לשקר בבית המשפט ולהציג בפניו דו"חות שקריים ולהעלות טיעונים שהיא יודעת בעת שטענה אותם, כי הם אינם אמת.

יובהר כי נציג המשטרה בשני הדיונים, בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי, היה אותו קצין. לכן לא ניתן לטעון שהשקפת המשטרה על האירועים השתנתה בעקבות חילופי הנציגים.

מכאן, שהדיון בבית המשפט המחוזי לא היה דומה בכלום לדיון בבית משפט השלום.

בבית משפט השלום נדונו פעולות החקירה והחשש משיבושן ואילו בבית המשפט המחוזי, מספר שעות קטן לאחר הדיון בבית משפט השלום, הוצהר ע"י המשטרה כי החקירה הסתיימה וכי התיק יועבר לתביעות. לצורך זה ואך ורק לצורך זה, התבקשה הארכת המעצר ביום אחד!

יובהר, כי לצורך הארכת מעצר יש צורך, בין השאר, בעילת מעצר. חוקר המשטרה לא הציג בבית המשפט המחוזי כל עילת מעצר לבד מעניין העברת התיק לתביעות. זו אינה עילת מעצר! לא נטען למסוכנות, לחשש משיבוש או לחשש מהימלטות מן הדין.

על פי החוק, משנסתיימה החקירה יש לשחרר את החשוד.

לכן היה על בית המשפט המחוזי לשחרר את הגברת מן לאלתר. אלא שכאן ארע אירוע שאיני זוכר עוד כמותו.

למרות שהמשטרה זנחה למעשה את כל טיעוניה ששימשו בסיס להחלטת בית משפט השלום, קובע בית המשפט המחוזי: "אני מוצאת כי החלטת בית משפט קמא אינה חורגת מאותו מתחם המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור, וכפועל יוצא מכך אני מוצאת להורות על דחיית הערר."

יצוין שוב, המשטרה זנחה את כל הטיעונים שנטענו בבית משפט השלום וחזרה בה מהן. למרות זאת, בית המשפט המחוזי מאשר החלטה שניתנה על בסיס טענות שאינן קיימות עוד!

זו ואף זו, הלכה מושרשת היא שכל ערכאה הדנה בענייני מעצרים דנה בבקשה מן ההתחלה כאילו בפניה הונחה הבקשה הראשונה להארכת המעצר. כלומר, אין בוחנים את נכונות ההחלטה שניתנה בערכאה הנמוכה, אלא דנים בעניין מראשיתו על בסיס העובדות הידועות בשעת הדיון בערר.

בית המשפט המחוזי חטא בשלושת אלה: הוא לא דן בעניין מראשיתו, הוא אישר החלטה שבאותה עת הייתה ללא בסיס האריך מעצר שלא לצורך ושלא כדין בהעדר כל עילה  וזאת לאחר סיום החקירה!

אינני יכול להבין מה הדריך את בית המשפט המחוזי בהחלטתו זו, האם מדובר בחוסר מקצועיות, ברשלנות או בדברים אחרים.

אינני יודע, אך בכל מקרה מדובר באירוע חמור.

יוזכר ויובהר, הגברת מן היא אישה בת 52, ללא עבר פלילי, מורה לחינוך מיוחד ואם לילד על הרצף האוטיסטי.

שיקולים אלה נשקלו בבתי המשפט אך לא ניתן להם לטעמי המשקל הראוי.

למחרת, אכן הוגשו לבית משפט השלום בראשון לציון כתב אישום ובקשה להורות על שחרורה של הגברת מן בתנאים שיקבעו ע"י בית המשפט. ויודגש: לא הוגשה בקשה להארכת מעצר עד תום ההליכים.

באשר לבקשת המשטרה להורות על שחרורה של הגברת מן בתנאים לאחר הגשת כתב האישום, יש להדגיש ולהבהיר למי שאינו משפטן: קביעת תנאי שחרור בערובה לאחר הגשת כתב אישום היא לצורך הבטחת התייצבותו של הנאשם לדיון בעניינו, לחקירה ולנשיאה בעונשו. מטרה נוספת היא מניעת שיבוש הליכי המשפט (סעיף 48 לחוק המעצרים). 

יש להבדיל עניין זה מבקשה להארכת מעצר עד תום ההליכים שאז בד"כ התכלית היא נטרול מסוכנות. במקרה כזה ניתן לשקול חלופת מעצר (מעצר בית או כל אמצעי פוגעני פחות).

במהלך הדיון בבקשת המשטרה להורות על שחרורה של הגברת מן בתנאים, איבדה הגברת מן את הכרתה.

בית המשפט הורה על דחיית הדיון וכן הורה על השמת הגברת מן במעצר בית עד אז.

לשם מה נחוץ היה מעצר הבית? איזו תכלית הוא בא לשרת?

בד"כ מעצר הבית בא לשרת את מטרת איון המסוכנות ומניעת ביצוע חוזר ונשנה של עבירות. כאן אין כל חשש כזה!

גם המשטרה לא טענה למסוכנות כלשהי הנובעת מן הגברת מן, וטוב שלא טענה טיעון מופרך שכזה.

ושוב, אינני מצליח להבין מדוע זה הזדרז בית משפט השלום והורה על מעצר בית בניגוד לסעיף 48 הנ"ל, כאשר מעצר הבית אינו משרת תכלית כלשהי.

האם יתכן כי התכלית היא נשיאת חן בעיני השלטון?