הסיפור המרכזי

לגבי התמורה שהתחוללה בשנים האחרונות בעיתונות הישראלית, ובמהלכה שולבו גורמים פוליטיים כעיתונאים, יש להבהיר את המציאות הנוכחית, בעיקר כיוון שהמציאות הפוליטית מתרחשת בכלי התקשורת, וכך גם כל תוצאותיה; אם תיפתח כאן מלחמת אזרחים שתוביל לסופה של התקומה, הירייה הראשונה תהיה ברחוב, אבל התהליך יהיה בכלי התקשורת. זוהי חשיבותם העצומה. ההנחה של רבים מאוד שהעיתונות בישראל איבדה את אמון הציבור, נשענת על הכאוס הרעיוני שבא בעקבות התמורה במערכות. במלים אחרות התמורה לא הולידה מציאות עיתונאית ברורה מקודמתה, אלא להפך, היא הולידה תמונה בלתי ברורה כאוטית, של עיתונות שאין לה מורשת עיתונאית (או לפחות זו אינה שווה להיחשב כמשענת רעיונית לעיתונות), אין לה כללי יסוד, היא פרוצה לגמרי; המציאות הזאת שאין בה כל משענת רעיונית של עיתונות, מלובה על ידי תרבות השיח הישראלית שבה כל יחיד הוא נציגו של האל (במקום להיות ביטוי לנשגב). עד כדי כך היחיד בעשרים השנים האחרונות הפך לבן האלוהים, עד שהוא מאמין בכל לבו שהוא בן האלוהים. ההתנהגות הזאת עוד מעודדת עמדות סובייקטיביות אלוהיות, ודוחה תהליך של חיפוש אמת אובייקטיבית. ואין צורך לנדנד את הראש ולומר בבוז שאין אמת אובייקטיבית, אכן אין אמת טהורה (כמו גם תבונה טהורה, לפחות לפי שעה), אבל אמת עיתונאית יש: למשל ניסיון, קטן ככל שיהיה, להחליש את בית המשפט, כאמת שנובעת מעמדה פוליטית לגיטימית מתוך כמה עמדות שנאבקות זו בזו, כלל אינה אמת עיתונאית, אלא פשיזם נקי. שהרי העיתונות בעולם המערבי מתקיימת בדיוק בשביל למנוע את זה (ולא בשביל זרם בלתי נתפש של ידיעות ומלל שאין בו כל תועלת ציבורית, וכל ייעודו לספק יצרים אנושיים). שינוי של מגילת העצמאות, או לפחות פירושה במסננת מילולית פוליטית, שמשנה באופן גס את תוכנה, אינה אמת עיתונאית, אלא ניסיון של הפיכה משטרית; בדיוק בשביל להבהיר את זה יש עיתונות שהיא אינה מדע ואין בה אמת טהורה, אפילו לא אמת חושית ניסויית, אבל יש בה אמת עיתונאית, והיא נמצאת בדיוק בנקודת המגע הבלתי אפשרית בין מה שהוא אמיתי ומוחלט במובן המשיחי, לבין מה שהוא אנושי ארצי ונשען על שכל ישר. הפיכה מטבעה מבוססת על קבוצה צרה בתוך חברה (אך יש לה תמיכה רחבה יותר), שאם לא כן, היה מדובר בשיטה דמוקרטית, שמייתרת כל צורך בהפיכה. במקרה הזה הקלפי אינו סימן לדמוקרטיה, או אינו מבהיר שמדובר בדמוקרטיה. אלא כלי נוסף לקיום האמונה של קבוצה אחת בתוך חברה.

בקשר לניסיונות ההפיכה המשטרית, על העיתונות הישראלית להבהיר, ברוח התבונה הטהורה, כשהיא מתעלה מעל אמונות פוליטיות (ניסיון כמעט נואל), מהם האירועים הנוכחיים בחייה הציבוריים של ישראל אשר הם בגדר אמת עיתונאית חד משמעית. במידה שיהיו שתי דעות לגבי החלשת בית המשפט (ללא הסכמה רחבה של כל חלקי החברה הישראלית), האמת העיתונאית היא שהחלשת בית המשפט, כל החלשה, אינה עוברת. החלשת בית המשפט כמהלך מפלגתי פוליטי היא עמדה פוליטית פשיסטית, בלתי עיתונאית. לצד זה, דיון ציבורי רחב יריעה רב משתתפים וממושך על היחס המדויק בין שלוש הרשויות, עשוי להיות אמת עיתונאית נשגבת. כל עיתון מערבי היה תומך בכך, בהיבט של שימור הדמוקרטיה, בלי להתייחס להיבטים אחרים של הסוגייה. המסר העיתונאי לציבור הוא, שזהו מאבק על החיים עצמם. ואין ישראל דמוקרטית בלי הפרדת רשויות, וכל נגיעה ולו הקלה ביותר בהפרדת הרשויות, לשם "שיפור האיזון" למשל, יכולה להתקיים רק בזירה ציבורית אשר בה נוכח עם ישראל כולו, וכללי הדיון הם כללים ציבוריים (למשל בית נבחרים עליון) ולא כללים פוליטיים. אמת עיתונאית נוספת נוגעת לסיפוח הגדה המערבית: סיפוח הגדה בלי אזרוח של כל תושביה הפלסטיניים, במדינה דו לאומית (גם במוסדותיה) היא פשע מלחמה. לפיכך הסכמה ישראלית לכינונה של מדינה דו לאומית, היא לגמרי לגיטימית, אלא שהיא צריכה להיעשות במו"מ מדיני עם הרשויות הפלסטיניות (כולל חמאס והג'יהאד). סיפוח הגדה המערבית וקביעה חד צדדית של גורל תושביה הוא פשע מלחמה.

לגבי הטענה כי בעבר נעשה תהליך בכיוון המנוגד קרי חיזוק בית המשפט על חשבון הרשות המבצעת, צריך לומר שזוהי טענה מבוססת. התהליך הזה היה חלק מהאבולוציה של המערכת הציבורית הישראלית. יתכן אפילו שהערנות הציבורית לא הייתה מספיקה ויתכן אף שגורמים פוליטיים היטו את הכף למפרע. התהליך הזה הביא לחידוד של הפרדת הרשויות, והוא היה גם תוצאה ישירה של שגיאות הרות אסון שעשתה המערכת הפוליטית למשל ערב מלחמת יום הכיפורים, שגיאות שהבהירו כי הרשות המבצעת מתנהלת בסביבה שאין עליה פיקוח והיא על סף הפקרות. יתכן שגם בית המשפט עשה טעויות גורליות, וגם לטענה הזאת יש בסיס. באופן כללי, מערכת המשפט הישראלית זוכה כעת לכבוד רב הן בתוך ישראל ובוודאי בעולם. אבל הטיעון המכריע בעינינו לדחיית הניסיון הנקלה להחזיר את הגלגל לאחור, הוא שאין דרך לחזור ולתקן תהליך אבולוציוני (את תוצאותיו אפשר), שכן כדי לעשות את זה צריך להחזיר את כל הנסיבות שהביאו להתקיימותו ואת זה לא ניתן לעשות. הניסיון להחזיר את מציאות העבר בלי להחזיר את העבר, הוא בבחינת אלימות חברתית ולא תהליך עמוק ומושכל. יתכן שאם דבר כזה היה מתאפשר, המערב היה מוותר על כינונה של מדינת ישראל, ובלפור היה קם מקברו, לבטל את המכתב הגורלי שניסח מתוך תחושה היסטורית עמוקה, ואינטרס אנגלי בלתי חוזר. גורלה של ישראל אינו הפעולה הבאה אחרי אלה שכבר נעשו, אלא מסכת אבולוציונית שניזונה מכל תמונות המציאות הנוכחית.

וצריך לומר עוד דבר חברתי. המניע העמוק והעיקרי של ישראל הציבורית והפוליטית הוא התקיפה הגזעית האשכנזית כנגד המזרח. התרבות החד ערכית האשכנזית אשר פשטה על הזירה הישראלית החילונית הבתולית (שגם אותה אגב ייסדו יהודי המזרח, עם סעדיה גאון שהכניס לימודי ליבה למשנתו התורנית עם ספר הדקדוק וספר הפילוסופיה אמונות ודעות, ותלמידו דונש שהביא את ההשראה הגאונית לתור הזהב בספרד, ולשירת החול) והכריעה כל ניסיון לחולל כאן מסכת תרבותית משותפת לכל החברות הישראליות. התמונה הזאת חדרה גם לבתי המשפט, כאחד האתרים בפסיפס האתרים הציבוריים הישראלי. וזה ברור כשמש. בתי המשפט מביעים במובן החברתי את התרבות האשכנזית (בדיוק כפי שכל שאר האתרים הציבוריים מביעים אותה). אבל האם שינוי תמונת תרבות נעשית באמצעות חיסול הדמוקרטיה הישראלית? האם צירוף של שופטים כלשהם לבתי המשפט, ישנה את התרבות הישראלית לפלורליסטית, ויביא לתיקון מוראות התקיפה הגזעית האשכנזית כנגד המזרח? התשובה היא לא; צירוף כזה ישנה את המשטר הישראלי, בלי לשנות את התרבות הישראלית (כמובן שהתרבות הפוליטית תשתנה באופן שלא ננסה כאן להגדירו בגלל מורכבות העניין וקוצר היריעה). בתי המשפט אינם אלא מבע של התרבות האשכנזית ששוררת בכל האתרים התרבותיים הישראלים – העיתונות, הכלכלה, העסקים, המשפט, ועוד. ואת התרבות הזאת אשר זייפה את תרבותה של ישראל בהיותה חד ערכית אפשר לשנות רק בזירה תרבותית אשר בה שוב, נוכח כל עם ישראל ונוכחים רעיונותיו התרבותיים אשר שוררים בכל אתריו הציבוריים. המזרח היהודי לא צריך להביא לחורבן המשטר הישראלי הדמוקרטי המופלא, אלא להפך לחזקו, ובעת ובעונה אחת עליו להביא לשינוי התרבות הישראלית שזויפה בהיעדרו או מדויק יותר כאשר הועדר או הודר.