הסיפור המרכזי

המשכיות של דברים שמתקיימים עשרות שנים, ללא מגע יד אדם, נראית כגזירה משמיים; אלא שהיא נובעת מתקרה אנושית פשוטה, טבעית ומקובלת; ביסודה השנאה והפחד לחולל שינויים גדולים, גם כאשר התמשכות הקיים היא בגדר של גיהינום צרוף.

גם את המניע המרכזי לציבוריות הישראלית, הזעם המזרחי על התקיפה הגזעית האשכנזית, הביאה המערכת הפוליטית המפלגתית. בלי ההשפלה והאפליה שקיבלה פנים ציבוריים ונוכחות תרבותית במערכת הפוליטית, יתכן ששני הציבורים המזרחי והאשכנזי היו משאירים משחר התקומה את המחלוקת הגזעית וקנאת הסופרים ביניהם, בתחום הפולקלור, באופן שעשו למשל יפה מאוד הגשש החיוור. אבל המערכת הפוליטית שהפכה את הדיכוי למעשה, למשל בעידוד תרבותי, וכנראה גם מעשי, של חטיפת ילדי העולים מתימן, חתמה לנצח את גורלו של מפעל שיבת ציון.

בסיפור הבלעדי החשוב ביותר שהופיע עד היום בעיתונות הישראלית, אמר לי בשנת 1997, אחד מהאבות המייסדים של ישראל, מנחם פרוש, שהיה אז יו"ר אגודת ישראל, כי ארגון עליית הנוער היה מעורב בחטיפות (הריאיון פורסם בחדשות ערוץ 2, ספטמבר 1997). פרוש פתר באותו ראיון גם את הצדדים האחרים של פרשת החטיפות, ר' קישור לראיון: https://www.youtube.com/watch?v=9Xc-vtTHGmM

בשנת 1977 שילמה מפלגת העבודה ושלוחיה הציבוריים בעבור חטאיהם אלה כנגד הציבור המזרחי.

במלחמת לבנון 1982, 5 שנים לאחר שמפלגות הימין כבר החליפו את מפלגות השמאל כחלק מהתשלום האמור, התברר שהתועבה הציבורית אינה נחלת חלק מהמפלגות, אלא היא חוצה מחנות. ראש הממשלה מהליכוד מנחם בגין הבטיח לציבור ביום הראשון למלחמה כי היא תסתיים כאשר צה"ל יגיע לארבעים קילומטרים, בעוד שר הביטחון והרמטכ"ל, במהלך שנראה עד היום כסוג של הפיכה צבאית, כבר תכננו את כיבוש ביירות. המלחמה נמשכה 18 שנים; בשלוש השנים הראשונות נהרגו 1217 חיילי צה"ל, ובחמש עשרה השנים עד הנסיגה מלבנון נהרגו על פי אחת ההערכות עוד כ-1500 חיילים. במקום הארגונים הפלסטיניים, ישראל קיבלה את חיזבאללה.

עד היום הליכוד לא שילם במובן הציבורי את מחיר המלחמה. יתכן שכבר באותה עת, היה על הציבור הישראלי להגות מבנה ציבורי חדש שיאכוף על המבנה הפוליטי המפלגתי הכושל, שהביא את ישראל לתהומות, מבנה חדש; בראשו של המבנה החדש נוכחות פוליטית ציבורית קהילתית אישית בלתי מפלגתית שתפקח על המערכת הפוליטית המפלגתית, תכונן ממשלות, ותדיח אותן, ותדאג שהחקיקה בכנסת תתאים לערכי היסוד של ישראל, בהם הערכים החקוקים במגילת העצמאות, ובכתבים היהודיים מאז חורבן הבית. לו רשות ערכית נבחרת כזאת הייתה קיימת בחודש ינואר 2023, אי אפשר היה לחוקק את ההפיכה המשטרית הבזויה, שמקעקעת את יסודות החרות והחופש בדמוקרטיה הישראלית.

כיוון שהמפלגות והמבנה שמקיים אותן, התרגלו לא לשלם (למעט תשלומי זוטא בקלפי), הן המשיכו במסע אל תהום חמש מערכות הבחירות, שקדמו לממשלת הקנאים בסוף 2022. כשנגמר רצף הבחירות, והטרמינולוגיה הנתעבת אשר אותה הוא הקצין, הגיעו נתניהו, בן גביר, סמוטריץ', רוטמן, לוין, וחבורות המשתמטים החרדים, והביאו את ישראל אל סף חורבן של ממש. הפעם הם הביאו על ישראל מלחמה, ואחר כך, כאשר לא סולקו מיד בראשיתה על אף הערכת אחד השרים כי יסולקו בתוך פחות משבוע, אזרו אומץ וניצלו את המלחמה למטרות היסוד שלהם, סיפוח והתיישבות. הם הגדילו לעשות כאשר שיקולים פוליטיים, הביאו להארכת המלחמה, ולכינונו של מזרח תיכון חדש אשר מאיים עכשיו על ישראל הרבה יותר מקודמו; בציר המאיים טורקיה שהיא מעצמה אירופית אסייתית, אירן שבכוונתה להתחדש, ולהערכתנו גם מצרים.

בנימין נתניהו מתכנן כנראה בחירות, כאשר ישיג עסקת טיעון, ומיד אחריה יסגור הסכם להפסקת אש. במקרה כזה לא יהיה כוח שימנע ממנו ניצחון נוסף בקלפי; ולא יהיה כוח שיפעל לקדם שינוי של המבנה הציבורי, וכינון של בית נבחרים עליון (בית עצרת עם). כי לא ברור אם בזמן הקצר הזה עוד יכולה לקום תנועה פוליטית אד הוק לשינוי של המבנה הציבורי, אשר תתמודד בבחירות הקרבות. ברור אבל שכוח אזרחי עצום לשם כך כבר קיים בישראל, והוא קיים משחר התקומה, ופשוט תועל למבנה פוליטי כושל. הניצחונות בשדות הקרב, הוכיחו שוב עד כמה יחודית עוצמת הציבור בישראל. עם זאת את אומץ ליבו בזירה הציבורית (להבדיל מזירת הקרב) ואת אומץ לבו הציבורי, הציבור הישראלי עדין צריך להוכיח.  בעיקר להוכיח לעצמו, אבל גם למדינה שלמענה היה מוכן ללכת בשנתיים האחרונות, ובכלל, כה רחוק.