את המציאות הפוליטית החדשה בזירה הפלסטינית, התחילו חמאס ואיראן לפני קצת יותר משנה, בהחלטה האסטרטגית של הארגון להעביר את מרכז הכובד של פעילותו לגדה המערבית. בעצת איראן ובחסותה, העביר חמאס מעזה הן את פעילות הטרור, והן את חתירתו לתפוס את השלטון בגדה המערבית; לאור העדויות הרבות על הכסף והתמיכה הרבה שמעבירה איראן לחמאס, ולאור ניסיונותיה של איראן ליצור חזית מול ישראל על גדרותיה, ובהתאם לכללי היסוד הידועים של איראן: ליצור חזית בלי נוכחות חייליה, ולאור העובדה שחמאס לא ידוע בהחלטות אסטרטגיות כה מושכלות כהחלטה הזאת, וכי החלטות כאלה לא אפיינו אותו עד כה, הערכנו כאן כבר בדיווחנו הראשון לפני כשנה, כי החלטתו של חמאס להעביר את מרכז פעילותו לגדה, נעשית בתמיכת ובחסות איראן. אבל מאז ירח הדבש ביניהן, נולדה מתיחות בין חמאס לאיראן, על רקע ניסיונותיו של הג'יהאד האסלמי, הארגון הפלסטיני המועדף על איראן, לאיים על בכירותו של חמאס; הערכתנו היא כי נסיעתה של משלחת חמאס לסוריה לפני כשבוע, נועדה לא רק להזדמנות צילום עם נשיא סוריה, אלא גם למפגש עם משלחת של בכירים איראניים, כדי לתקן את היחסים, וכדי לחדד את המשך המלחמה המשותפת בישראל. חמאס רוצה שכל כוח לוחם בגדה המערבית יפעל תחת חסותו, ולאיראן ולג'יהאד יש השפעה על כך, כיוון שהכסף אשר מועבר לכל המחבלים חסרי הארגון בגדה המערבית, הוא כסף איראני אשר מועבר אליהם מקופת הג'יהאד. באופן הזה מנסה איראן להקים בעזרת הג'יהאד ארגון דמוי חיזבאללה בגדה המערבית. חמאס מתנגד לכוח עצמאי.

המעבר של חמאס לגדה המערבית, גרם לסערת רוחות בפתח, הארגון שמושל באש"פ וברשות הפלסטינית. ראשית נעשה ניסיון מטעם פתח לדבר עם חמאס, והמו"מ הזה התקיים בדרג הביניים של שני הארגונים, בין ראש חמאס בגדה נאסר אלדין אלשער לבין מוחמד אל מדני, ראש התנזים של פתח, במשרדו של אל מדני במטה הפתח ברמאללה. הדיונים האלה התפוצצו כעבור זמן קצר, כיוון שאל מדני פעל מטעם אבו מאזן לכניסתו של חמאס לאש"פ, כעוד אחד מבני החסות של ארגון הפתח, בעוד אלשער פעל מטעם הנהגת חמאס לקיים את תוצאות הבחירות של 2006, בהן זכה חמאס ברוב. מקור פלסטיני אמר לנו מיד כשהמו"מ התפוצץ כי "חמאס לא רוצה להיות חלק מאש"פ אלא להשתלט על אש"פ כריבון".

האימה ברשות הפלסטינית ובתנועת הפתח, העמיקה כאשר חמאס השיג ניצחונות משמעותיים בשתי אוניברסיטאות מרכזיות בגדה, ביר זית וא-נג'אח. פעילי תנזים יצאו כמעט מיד אחרי התקרית בא-נג'אח נגד אבו מאזן והודיעו כי יתפטרו מתפקידם. ראש התנזים ברמאללה אף שיגר מכתב התפטרות באופן מעשי כדי להבהיר את רצינות הסוגייה; אבו מאזן השתיק את המהומה כשמינה את אל מדני כמעט מיד עם פריצתה לראש התנזים, ואל מדני הרגיע את הפעילים. באוניברסיטה בשכם, אף הייתה התנגשות אלימה בין פעילי חמאס לבין פעילי פתח, וכאשר נכנס ראש חמאס בגדה אל שעאר לעובי הקורה וניסה להשכין שלום בין הניצים, הזמינו אותו פעילי פתח לבית אחד מפעילי פתח שנפצע בקטטה עם חמאס , המתגורר בכפר קליל, כדי לעשות סולחה; כאשר אלשעאר היה בדרכו לכפר להשתתף בטקס, חיכו לו אנשי פתח במארב במבואות הכפר, והתנקשו בו. אלשעאר נפצע ברגליו. לא מן הנמנע שמראש התכוונו בפתח לפצוע את אלשעאר ולא להורגו, כדי לא לחולל מלחמה עם חמאס. מקור פלסטיני בפתח אמר לנו אחרי ההתנקשות באלשער שזו הייתה יוזמה מקומית של פעילי פתח, ולא החלטה ארגונית. ואכן לא התפתחה מהתקרית הזאת מלחמה כוללת בין חמאס לפתח, אבל לא בגלל טוב לבו של פתח, שלא הרג את אלשעאר, אלא בגלל שחמאס היה עסוק עכשיו עם הג'יהאד האסלמי.

לקראת הקיץ, הנהגת חמאס הגיעה למסקנה כי הכסף הרב שזורם לג'יהאד מאיראן מביא להתחזקותו של הארגון בעזה, וכי הג'יהאד מתכוון להדיח את חמאס מהשלטון בעזה, בעוד חמאס עסוק בניסיונותיו להתבסס בגדה המערבית. תגובת חמאס הייתה מהירה: מצד אחד הקפאת יחסיו עם איראן והחיזבאללה (לחמאס יש נציג בלבנון, אל ערורי, מספר 2 בארגון), ומצד שני הוא הביא להסגרתו של ראש הג'יהאד בגדה המערבית לישראל. ההסגרה הזאת הובילה להתנגשות צבאית של שלושה ימים בין ישראל לבין הג'יהאד האסלמי, אשר בסופה הג'יהאד ספג מכה ניצחת. חמאס הביט בהתנגשות מהצד, ולא התערב. זמן קצר אחרי שישראל נצרה את האש, הודיע ראש הג'יהאד האסלמי בנאום מוקלט לפעילי הארגון בעזה, כי העם הפלסטיני רואה באחדות עם חמאס חשיבות עליונה, והג'יהאד מקבל את ההכרעה הזאת של העם הפלסטיני. במלים אחרות, ראש הג'יהאד השפיל ראש בפני חמאס בהתאם לדרישת חמאס, והעדיף את יחסיו עם חמאס על פני יחסיו עם איראן ועם חיזבאללה. בחיזבאללה קיבלו בהבנה את ההכרזה הזאת, ולא יצאו נגדה באל מנאר למשל, מה שעשוי להבהיר שהיא תואמה מראש עם איראן ועם חיזבאללה.

בעקבות התלהטות הרוחות שהתרחשויותיה העיקריות מתוארות לעיל, ותוארו במהלך השנה בזמן אמת בעיתוננו, הגיע אבו מאזן למסקנה כי המציאות החדשה מחייבת אותו להכריז על יורשו, לקראת הרגע בו יעביר את השלטון ברשות. אבו מאזן מבין כנראה שרק כך יוכל בתנאי הסערה הנוכחית לקבוע מי יהיה יורשו, ולקבוע את המציאות הפוליטית שתשרור אחריו. מקורות פלסטיניים התחילו להדליף בסביבות חודש אוגוסט כי אבו מאזן החליט סופית כי חוסיין א-שייח, יחליף אותו כראש אש"פ ופתח. מקור פלסטיני אמר לנו כי אבו מאזן צפוי לשאת דברים במועצת הביטחון של האו"ם בסוף שנת 2022, והוא רמז כי אם הנאום הזה אכן יצא לפועל, אחריו  תהיה התפתחות פוליטית מעניינת ברשות הפלסטינית; כמובן שלאור מעורבותה הגוברת של איראן בזירה הפלסטינית, עשוי אבו מאזן לחשוב שהדלפות על חיזוק השלטון של פתח, ובעיקר על הזיקה הבינלאומית שיש לרשות הפלסטינית שהיא בעצם תנועת הפתח, על פני שלטון הכנופיות הפרוע של חמאס, וזאת באמצעות אזכור נאומיו בפני מועצת הביטחון של האו"ם, יצננו את רצונן של איראן ושל חמאס לאתגר את הרשות, ולפתוח חזית נוספת נגד ארה"ב. זוהי כמובן משאלת לב שאין לה אחיזה של ממש בפוליטיקה, ובוודאי שאין לה אחיזה בפוליטיקה אלימה כמו זו הפלסטינית.

ההכרזה על יורש גרמה גם לסערת רוחות נוספת בפתח, כיוון שלג'יבריל רג'וב יש כוח רב בפתח, וכן למרואן ברגותי על אף שהוא אסיר בבית כלא ישראלי. בעקבות ההתקוממות הזאת של רג'וב (בינתיים התקוממות שקטה), הדליפו מהפתח כי אם רג'וב יתנגד להחלטתו של אבו מאזן להציב בראש פתח ואש"פ את א-שייח, דמו בראשו. ברגותי לפי שעה מחזיק את הקלפים מאחורי סורג ובריח, ואיש אינו יודע מה יהיו מהלכיו. מקורבי אבו מאזן לפיכך גם לא מאיימים עליו, אלא שותקים בעניינו. כאמור גם לרג'וב וגם לברגותי יש פעילים בפתח שסרים למרותם. בקיץ הזה אמורה הייתה להיות הוועידה השמינית של פתח, אבל היא נדחית שוב ושוב, בגלל הסיבה הזאת: כדי שלא תהיה בה הכרעה, ואם תהיה, כדי שלא תהיה מנוגדת לרצונו של אבו מאזן.

לפיכך מגיע כעת השלב הבא, שככל הנראה מתוכנן במשרדו של רג'וב, בתא הכלא של ברגותי, במוקטעה ברמאללה, במטה פתח בכניסה לרמאללה, בשכם אצל אלשער, בלבנון אצל ערורי, במפרץ אצל הנייה, בביר זית ובא-נג'אח, בשכם אצל גוב האריות, וכמובן בסוריה בין חמאס לאירן וסוריה – בעצם הימים האלה. בעיתוננו הבאים נדווח על הכיוון, כשיתבהר.