איראן קיוותה שארה"ב תשיב להצעות ששיגרה אליה לפני כחודש באמצעות אנריקה מורה. ארה"ב לא רק שלא התייחסה לכך עד כה ברצינות, אלא שהיא, בתמיכת בנות בריתה, אף העבירה את עצם הסוגייה האיראנית בווינה מהמישור המדיני למישור הטכני, באופן שאיראן מצווה כעת להיענות לדרישות סבבא ולהשיב עליהן, ולפיכך לא לצפות לפי שעה להתייחסויות מדיניות. איראן שרואה בהסכם הגרעין, תמרון מדיני בינה לבין המערב, כדיון שמתקיים בין מעצמות, הגיבה מיד להקטנתה בכך שכיבתה חלק מהמצלמות שמשרתות את סבבא. כעת איראן מודיעה שבקרוב היא אף תמשיך את תגובתה במישור הטכני, ותסגור את שאר המצלמות.
באין מגעים מדיניים, ובעצם העברת המגעים למישור הטכני, העסקה עם איראן עלולה להתדרדר, באין לגביה כאמור מנגנון מדיני, ומשתתפי וינה עלולים ע"כ לאבד שליטה על האירועים: כיוון שבמובן הטכני המערב יצטרך להגיב לסגירת המצלמות, תהיה זו תגובה אשר אינה מתקיימת במובהק בתוך המנגנון המדיני, ובמסגרת של בלמים מדיניים שמאזנים ומשככים את התגובות בזירה המדינית. כך זה לפחות במובן הדקלרטיבי שהשפעתו על מדיניות ודיפלומטיה מכרעת.
לא ברור עד כמה ישראל מעורבת בהעברת המגעים עם איראן למישור הטכני, ולהשפלתה הנוכחית של איראן, ולדחיקתה לפינה, אשר עלולות להוביל לרצף פעולות ופעולות נגד שיציתו מלחמה. אבל אם ישראל מעורבת בכך, הדבר מצטרף לפעולות השפלה נוספות כלפי איראן, שמיוחסות לישראל, למשל גניבת ארכיון הגרעין האיראני והצגתו בטלוויזיה, או דברי הרהב של בעלי תפקידים ביטחוניים בישראל, וכן פעולותיה הצבאיות של ישראל על פי פרסומים זרים בתוך איראן ובגבולותיה, ובהן התנקשויות באנשי מפתח בממסד האיראני. אלה כולן פעולות והתנהגויות שנראות מתאימות למדיניות הישראלית כלפי איראן, פרי הגותו של בנימין נתניהו, אשר נמשכת יותר משני עשורים – לראות את איראן רק דרך כוונת הרובה. משטר האימים האיראני הרצחני, אשר שב ומאיים להשמיד את ישראל, ואשר דורס חלקים גדולים מהציבור האיראני, מעניק כמובן הצדקה רגשית למדיניות הזאת; אבל במובן המעשי היא עלולה להתברר כהרת אסון, וכזאת שאתגרה את איראן להיות מדינה גרעינית. במובן הזה, את ההתחשבנות הסופית עם המדיניות הזאת של בנימין נתניהו וממשיכיו בממשלה הנוכחית, עלולה לעשות בעתיד בישראל ועדת חקירה ממלכתית. אלא אם איראן תפתיע, ותיכנע.
Iran had hoped the US would respond to offers it sent to it about a month ago through Enrique Mora. Not only has the United States not taken this seriously so far, but it, with the support of its allies, has even shifted the very Iranian issue in Vienna from the political to the technical level, in a way that Iran now commands to comply with the demands of the IAEA, and therefore not to expect political references for the time being. Iran, which sees the nuclear deal as a political maneuver between it and the West, as a debate taking place between powers, immediately responded to its reduction by shutting down some of the cameras that serve the IAEA. Now Iran announces that soon it will even continue its response on the technical level and will close the rest of the cameras.
In the absence of political contacts, and in fact the transfer of contacts to the technical level, the deal with Iran may deteriorate, and Vienna participants may thus lose control of the events. Because in the technical sense the West will have to react to the closure of the cameras, it will be a reaction that does not take place clearly within the political apparatus, and within the framework of diplomatic brakes that balance and calm the reactions in the political arena. So it is at least in the declarative sense, that its impact on policy and diplomacy is crucial.
It is not clear to what extent Israel is involved in transferring contacts with Iran to the technical level, and in the current humiliation of Iran, and its push into a corner, which could lead to a series of counteractions that would ignite war. But if Israel is involved, it joins other humiliating actions against Iran that are attributed to Israel, such as the theft of the Iranian nuclear archive and its showing on television. Or the arrogant words of security officials in Israel, as well as Israel's military operations according to foreign publications within Iran and its borders, including assassinations of key figures in the Iranian establishment. These are all actions and behaviors that seem to be in line with Israeli policy toward Iran, the fruit of Benjamin Netanyahu's political thinking, which has lasted for more than two decades – to see Iran only through the cross of the rifle. The murderous Iranian regime of terror, which repeatedly threatens to destroy Israel, and which oppresses large sections of the Iranian public, of course gives emotional justification to this policy; But in a practical sense it could turn out to be a catastrophe, and one that has challenged Iran to become a nuclear state. In this sense, the final reckoning with this policy of Benjamin Netanyahu and his successors in the current government, may in the future be made by a state commission of inquiry in Israel. Unless Iran surprises, and surrenders.