הסיפור המרכזי

בסוף ספרו של פיארברג, לאן, אשר אותו ערך ופרסם אחד העם, אומר מנדל המשוגע כי מוצאו של עם ישראל במזרח, והמזרח הוא מהותו. אלה אינן המילים המדויקות של המשוגע הכי תקין בתקומה היהודית, אבל זוהי רוח הדברים. ולמרות זאת, כאשר פרסם המזרח את ספר חזון המדינה, בשנת 1850, פרי הגותם של יהודה ביבאס ויהודה אלקלעי, עדין כתבו מחבריו בראשו כי הפעם ע"פ פי הנביאים והסוד, בא תורם של בני "אירופא" להוציא לפועל דבר שייחתם לעד בדברי ימי העם היהודי. זוהי רוח המזרח מאז ומעולם, המתינות, המבט מטיל הספק בעצמך, כיבוד הזולת, ואל תדון אדם עד שלא תגיע למקומו אמר הלל. בהקשר הזה , קנאת סופרים הייתה תחושה אנושית מוכרת אשר יש להביט לתוכה ברגישות רבה.

ואמר הלל: אל תאמין בעצמך עד יום מותך. הפרשנות המקובלת היא כי תבחן לנצח את דרכך ואת דבריך. יוצא מכך, שהכעס הנקמה והזעם אינם מדריך מומלץ לאדם היהודי ובכלל.

יעקב ריינס נדהם כאשר ראה כי כל רעיונות הרצל, מופיעים בספרם של ביבאס ואלקלעי שנכתב יובל שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון. מדבריו בהסכמות למהדורה המאוחרת של הספר עולה כי תהה איך שמעם של דברי היסוד שלאורם תוקם המדינה היהודית לא הגיע אליו ואל בני קהילתו, עד אשר הרצל פרסם אותם במדינת היהודים, יובל שנים אחרי המקור, בתרגום לעברית בלתי דתית. גורל לה', חוזה המדינה היהודית, פותח לעומת ספרו של הרצל בשני השעירים ביום כיפור. משם הוא מגיע אל הבנק היהודי, אל העלייה בהדרגה, ואל הצ'ארטר מהמעצמות כפי שמופיע בפלגיאט.

עד שהתחילו העליות הראשונות, התימנית בשיכול אותיות של תרמ"ב, אעלה בתמר, ואחריה הרוסית, ביל"ו, נכתבו בגולת המזרח רוב ספריה החשובים של היהדות. התלמוד שפרש את המשנה, ספר הדקדוק של סעדיה גאון, משנה תורה של רמב"ם וכמובן מורה נבוכים, הוויכוחים עם הנצרות של רמב"ן, שולחן ערוך של קארו, ספר הזוהר של משה דה לאון שנמצא בספרד במאה נ-13, ואשר גרשום שלום חרץ בסופו של ויכוח, כי נכתב בתקופה שנמצא, אבל תאר את הדברים החשובים מתקופת חייו של רשב"י והיה מודע להם. וכמובן ספר הכוזרי של רבי יהודה הלוי, ושירת יהודה הלוי, אבן גבירול, ומשורריה של ספרד בבוסתנים ובחצרות, שינקה את המבנה מהשירה הערבית בספרד, בלי לראות בכך פחיתות כבוד. זוהי המתינות המזרחית המוזכרת .

אבל אחרי הרצל והקונגרס הדברים השתבשו, ונולד הכעס המזרחי, שניתק ממורשת האבות. לכעס הזה יש ביסוס עמוק, בתקיפה הגזעית האשכנזית הבזויה האלימה. זו שבאה לביטוי בשווים ושווים יותר, של סמי מיכאל שנפתח בהליכה למלחמה, אבל בחזרה אל מציאות חברתית חיריינית תוקפנית ומפלה, או בזלזול הבזוי במוריס אביה של המספרת בקול צעדינו של מטלון, או במבט הבזוי של אלק ועורך דין זקהיים בקופסה שחורה של עוז, על מכנסי הגברדין המצועצעים של מישל סומו, כמו ביזויו של מוריס בקול צעדינו על בגדיו, וההתעלמות מדבר החוכמה המהותי שאמר כי אל לה לישראל להשפיל את שבויי המלחמה, בסיפור הנעליים שנשארו בחול, כיוון שבוז יחזור כזעם. ואכן הוא חזר. זעמו של מוריס לא נודע כיוון שהוא נשאר נאמן לתרבות המתונה של המזרח, ולא הניח לתקיפה האשכנזית הבזויה להסיטו מדרכו. מישל סומו דבק בדרכו, ואף כי נפשו נפגעה עד אחרון נימיה מהתקיפה הגזעית של עו"ד זקהיים, עדין הוא דבק במורשתו. כך עולה מהטקסט.

וכמובן פרשת החורבן של חטיפת ילדי העולים מתימן, שאולי היא אשר רחשה מאחורי הזעם פורץ הגבולות של המוחים בוואדי סאליב בשנת 1959.  

למזרח כקהילות, יש סיבות טובות לפרוץ את הגבולות שהתוו האבות עליהם דיבר נחמן המשוגע, אבל ליהודים תמיד היו סיבות טובות, להיות ככל העמים, אבל לרוב לא היו. גם ברגעי הזעם הגדולים, שמרו על מתינות ועל מורשת וספרות קודמיהם. פרופ' יהושפט הרכבי היה מהראשונים שמתחו ביקורת על בר כוכבא, על כי פרץ את גבולות המתינות היהודית, במעשה חסר סיכוי שהוביל את רומא לחרוש את אדמת ירושלים ולזרעה מלח. את הביקורת על שלוש כתות הקנאים שדרסו את ירושלים, לשמחת אפסינוס ובנו, אפשר להרגיש אצל יוסף בן מתתיהו. המלחמה הפנימית בזעם ובנקמה כבר הייתה ידועה במזרח. ר' עלילת חייו של בן מתתיהו עצמו. בדיוק כדברי הלל שבאו אחרי המפלה, אל תאמין בעצמך עד יום מותך, כלומר בעד האבחנה בין המושכל לבין המופעל. בין זה שימשיך את המורשת המפוארת, לבין זה שיכתוש אותה, יפריכה, ויביא עליה חורבן.