כמו החלטות קודמות של הצבא ומערכת הבטחון ביחס לגלי צה"ל, גם ההחלטה הנוכחית של שר הבטחון לסגור את התחנה יוצרת סערה, תקשורתית לפחות; הפולמוס הזה הופיע באופן מחזורי במהלך הדורות האחרונים, כמו ריטואל. חשבתי לכן לתרום שני הגיגים לפולמוס. הם באים ממקומות פחות שגורים, שיכולים אולי לתרום לריענון הדיון האמור שהוא קצת עייף מתוך שכבר דשנו בו. 

הגיג אחד מתוך השניים בא ממקום כמו-אידיאולוגי, בהשראת מסורת המחשבה הפוליטית האמריקנית על חופש הדיבור. האחר בא ממקום לגמרי פרקטי, והוא מציע טענה לא מקובלת בדבר האפקט של הטיה פוליטית של המדיה בפוליטיקה הישראלית.

כדי לא לאבד קוראים ששרדו את שתי הפסקאות הראשונות, אתחיל בטענה השניה בדבר השפעתה של התקשורת על הפוליטיקה הישראלית. הטענה היא שאחד הכוחות החזקים ביותר שמביאים לעליונות הפוליטית של הימין בישראל היא ההטיה הבוטה לצד שמאל של תקשורת המיינסטרים.

אומר הימין הישראלי, בהגנה על מחדליו ועל כשלונותיו: נכון, אנחנו בשלטון במשך רוב השנים בשני הדורות האחרונים, אבל אנחנו לא אחראים לכשלונות כי אנחנו בעצם לא בשלטון. בישראל שולט הדיפ-סטייט של השמאלנים: המשפטנים של השמאל בפרקליטות ובבית המשפט העליון, הכלכלנים של השמאל בבנק ישראל ובאגף התקציבים, הגנרלים של הקונספציה במטה הכללי והרמטכ"ל שלהם, ההסתדרות ששובתת עם הסרבנים, מנהל מקרקעי ישראל שנותן קרקעות לבדווים ולקיבוצניקים בחינם אבל גובה את ליטרת הבשר מבני עיירות הפיתוח, ועוד כהנה וכהנה טענות על אוליגרכיה, שליטה ואפליה של כוחות המיעוט של השמאל שמנהל את המדינה, למרות שהימין זוכה בבחירות. 

אבל לרוב רובם של הישראלים אלה טענות באספמיה, תיאוריות בארץ הלה-לה. הן לא עוסקות בשגרת היומיום. טרוניות שעוסקות בדקויות המשפט המנהלי, במדיניות הריבית, במתווה הגז, בכלכלה פוליטית ובאסטרטגיה גבוהה לא משליכות על שגרת היום יום של הישראלים, ומבחינתם הטענות בדבר הטיות של  הדיפ-סטייט במחוזות האלה נוטים להיות ערטילאיים.

אבל לא כך הטענה בדבר השליטה של השמאל במדיה. בכל מהדורת חדשות, בכל תכנית בוקר בפקקים, בכל קריאה בעיתון של המדינה, בכל צפיה בחדשות ערוץ 11, 12 ו-13, מחצית הציבור מתפוצצת. היא שומעת רצף דעות הפוכות משלה, ודעתה נשמעת, אם בכלל, מפי חריג יחיד ההולך נגד הזרם ומוקע על ידי שאר הפאנל המורכב מאנשי שמאל. איש ימין, השומע גלי צה"ל, משוכנע לחלוטין שהשמאל שולט בישראל, ורק בחירה בימין עשויה אולי לשנות את פני הדברים.

מכאן אפשר ללכת עוד צעד קצר, ולטעון שהשליטה של השמאל במדיה הישראלית עשויה בהחלט להיות סוד כוחו האלקטורלי של הימין. היא מנכיחה, יום יום ושעה שעה, בכל מהדורת חדשות ובכל יומן חדשות בערוצים הציבוריים, את טענתו בדבר הגמוניה של השמאל במוסדות המדינה.

על כן, אלה שרוצים לשמר את גלי צה"ל כדי להמשיך ולנסות לשכנע את האלקטורט הישראלי בטענות האופוזיציה, עושים טעות אסטרטגית גורלית. הם הופכים את הימין הכושל השולט במדינה, לאנדר-דוג. כי, כאמור, החדשות והיומנים בגלי צה"ל ובכאן, הם התשובה הנגישה לכל פרט לשאלה מי שולט במדינה ומי אחראי לכשליה. ערוץ 14 וגלי ישראל הם שיפילו את ביבי.

כשחושבים על זה, הטענה הזו לא כל כך רחוקה: הציבור נוטה להצביע נגד המדיה הדומיננטית שלו. כשהימין שלט במדיה האמריקנית בעידן הברונים השודדים ובשנות העשרים העליזות של המאה הקודמת התגובה של הציבור היתה מהפך הניו דיל; לעומת זאת המהפכים של רייגן וטראמפ התחוללו על רקע שליטה ליברלית במדיה של המיינסטרים. כך בישראל: תקשורת ההמונים מדברת שמאל, והציבור מצביע ימין.

הארכתי בטיעון בדבר "השפעה", וכמעט שלא נות

רו לי שורות לטיעון האידיאולוגי בדבר סגירת גלי צה"ל. אבל אולי לא נורא, שהרי הטיעון כאן הוא פשוט בתכלית. חייל הוא משהו פחות מאזרח חופשי, הוא נתון לפקודות ולמשפט צבאי ועל כן הוא אזרח "תחת השפעה". הוא נשלט בידי המדינה לחיים, ולאסוננו, גם למוות. פשוט על כן שאסור לתת לחייל שהממשל שולט בו, להיות חלק משוק הדעות, שחייב להיות חופשי לחלוטין, ללא מורא וללא משוא פנים מפני השלטון. כך גם ארגון התקשורת: הוא חייב להיות בן חורין, חופשי, ולא גוף שנשלט בידי המפקד הצבאי של גלי צה"ל, שנשלט בידי הרמטכ"ל, שכפוף לשר הבטחון, שהוא איש הממשל. גם אם השלטון מתיר בינתיים מדיה לעומתית, לא לעולם חוסן. המדיה אסור שתהיה כפופה לממשל ולמערכות החקיקה, הביצוע והשפיטה. היא אמורה להיות הרשות הרביעית; היא אמורה להיות חופשית.

אי אפשר לטעון בעד דמוקרטיה וחרות וגם לתמוך בשליטה של הצבא על שידורים. פשוט אי אפשר. זה לא עובד ביחד.

לא נכון ולא כדאי שגלי צה"ל ימשיכו להתקיים בזיקה לצה"ל.