הסיפור המרכזי

מאת אברהם יעקב, פרשננו המשפטי

בארבעה בינואר 2023,  שרטט השר לוין את משנתו המהפכנית; לפי משנתו, יש לבצע מתווה בן ארבעה מסלולים להחרבת הדמוקרטיה:

1. השתלטות על הוועדה למינוי שופטים;
2. הגבלת הביקורת השיפוטית על חוקי יסוד וחקיקה ראשית;
3. לדבריו באותה תקופה "אין דבר כזה עילת הסבירות";
4. סילוק היועצים המשפטיים לממשלה מתפקידם.

מאז, מקדמת הקואליציה במהלך חפוז ודורסני חקיקה בתחומים שונים. המשותף לכולם הוא שהם נועדו לכרסם בעקרון הפרדת הרשויות ובהעברת סמכויות לקואליציה השולטת.

מבחינת שר המשפטים, אין התעסקות אחרת, לא יעול הליכי השפיטה, לא שיפור הגישה לערכאות, לא חיזוק מערכת המשפט ולא שמירה על שלטון החוק.

מטרה אחת לו והיא מוצהרת: ריכוז סמכויות בלתי מוגבלות בידי הממשלה, שתשלוט בפעילות הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת ללא כפיפות לביקורת שיפוטית. כלומר, דיקטטורה!

 כשזה גלוי על השולחן, כל הצעה של שר המשפטים מוחזקת כנגועה בחוסר תום לב ובניגוד אינטרסים. כל נגיעה שלו בגוף החקיקה נועדה כדי להחריב את הדמוקרטיה. ולכן כל צעד כזה צריך להיבחן גם בהקשרו הכללי.

המתווה המתקרא "מתווה לוין-סער" הינו אך צעד נוסף בניסיון להכפיף את הרשות השופטת לרשות המבצעת ולפרק את אושיות הדמוקרטיה הישראלית, שהרי (לשיטת הממשלה הנוכחית), לשם מה נחוץ גוף שאינו נשלט ואיננו כלי בידי הממשלה?

אחיזת עיניים של פשרה

גם הניסיון להשתמש במילים "הסכמה" או "פשרה" הוא אחיזת עיניים. לא מדובר בהסכמה ולא בפשרה.

מדובר בהצעה עליה הסכימו שני שרים שבית גידולם הוא אחד ושניהם בעלי השקפה ימנית, שמרנית קיצונית. מדובר בהצעה של הקואליציה שאיננה משקפת את ההסתייגויות של שאר הציבור ואיננה מבוססת על הסכמות רחבות יותר מלבד הסכמות פנים קואליציוניות.

השינויים בהצעה לעומת זו שהועלתה לפני שנתיים על ידי יו"ר הוועדה, חה"כ רוטמן, הם מינוריים ואינם משקפים פשרה. ההצעה עדיין הופכת את הוועדה לוועדה פוליטית, עם זכות וטו לנציגים הפוליטיים, עם כוח יתר לשר המשפטים, צמצום הקוורום להסכמה על מינוי, הוצאת הגוף המקצועי העצמאי מחברות בוועדה, וצמצום הדרישות המקצועיות מנציגי הציבור כביכול.

בדומה, גם "מנגנון ההגנה" שהוצע להחלפת נציג האופוזיציה בוועדה במקרה שחבר לקואליציה, איננו פותר את הבעיה. ראשית, כשהרוב הנדרש למינוי הוא רוב של פוליטיקאים, בין מהקואליציה ובין מהאופוזיציה, רוב זה יושג בהליך של מקח וממכר פוליטי ולא רוב השוקל שיקולים מקצועיים וענייניים.

שנית, המציאות מלמדת שהקואליציה אינה מתקשה לגייס אצבעות של חברי כנסת שיחליפו צד תמורת אתנן פוליטי כלשהו.

ולבסוף, המנגנון המוצע הוא בגדר מעט מדי ומאוחר מדי, שכן, חבר כנסת של האופוזיציה יכול "לשנות את דעתו" גם מבלי להצטרף באופן פורמלי לקואליציה (ולכן לא ניתן יהיה להחליפו), ו"השינוי בעמדתו" יתגלה רק לאחר הצבעתו כ"שהסוסים כבר ברחו מן האורווה."

המתווה שהוצג הוא בעל השפעה גורפת במיוחד.

מתווה זה הוא אגרוף לדמוקרטיה מימין ואגרוף לדמוקרטיה משמאל. מכיוון אחד, השתלטות פוליטית על הוועדה למינוי שופטים, ומכיוון שני, הגבלת סמכותו של בית המשפט להגן על זכויות יסוד.

פוליטיזציה של הוועדה לבחירת שופטים

בהתאם לעקרון הפרדת הרשויות, נקודת המוצא צריכה להיות שהוועדה לבחירת שופטים תהיה בעיקרה, ועדה מקצועית, שביכולתה להעריך את התאמתו של כל מועמד למשרה שיפוטית על בסיס טעמים מקצועיים.

ככל שהשיקולים הנשקלים בוועדה יהיו פחות מקצועיים, כך יהיו המינויים פחות ופחות ראויים.

 על פי ההצעה, במקום נציגי לשכת עורכי הדין, שהם נציגים מקצועיים, עצמאיים וללא הטיה פוליטית מובנית, מוצע למנות שני משפטנים: האחד ע"י הקואליציה והשני ע"י האופוזיציה. כלומר, במקום שני נציגים בלתי תלויים השוקלים שיקולים מקצועיים בלבד, ימונו שני נציגים פוליטיים. כל הנדרש מהם לשם גיבוש כשירותם, הוא ניסיון בייצוג בבתי המשפט, ואף אינם חייבים להיות בעלי רישיון עריכת דין בתוקף.

כך תהפוך הוועדה לפוליטית לחלוטין, ועם הורדת הקוורום והרוב הנדרש לבחירת שופטים –מאבדת הוועדה את עצמאותה ומקצועיותה.

השר סער הסביר בעצמו בדברי ההסבר להצעת חוק אחרת שהגיש עוד בשנת 2008 ואשר אושרה אז,  מדוע ראוי רוב מיוחד, ולא רוב רגיל, בבחירת שופטים לבית המשפט העליון.

 ואלה דברי השר:

"בית המשפט העליון הוא בעל מעמד בכיר במערכת השפיטה. לבית המשפט העליון סמכויות נרחבות, והלכה שהוא פוסק מחייבת כל בית משפט זולתו. מטעם זה, מינויו של שופט לבית המשפט העליון הוא בעל חשיבות מיוחדת לעומת מינוי של שופט לערכאות נמוכות יותר. הצעת החוק המתפרסמת בזה באה להבטיח כי הצעת הוועדה בדבר מינויו של שופט בית המשפט העליון, ובמובחן ממינויו של שופט בערכאות אחרות, תיעשה על יסוד הסכמה רחבה בין חברי הוועדה. מוצע כי הרוב הדרוש להחלטה כאמור יהיה רוב של שבעה מבין תשעת חבריה. ההנחה שביסוד ההצעה היא שכדי להשיג תמיכה רחבה כזאת יידרשו דיון ושכנוע הדדי בין חברי הוועדה במידה רבה מהדרוש להכרעה על יסוד רוב רגיל."

כעת "מתפשר" אותו שר, גדעון סער, לא רק על רוב רגיל, אלא מוסיף מנגנוני וטו שיהפכו את ההסכמה לבלתי ישימה כמעט בוודאות.

בנוסף, מוצע מנגנון חלופי להשלמת חוסרים של שופטי בית המשפט העליון: כל צד יבחר אחד מתוך שלושה מועמדי הצד השני, שוודאי יתאמץ לבחור את נציגיו הנאמנים ביותר. אין כאן דיון על התאמה, על מקצועיות, על נסיון או על מזג שיפוטי. אין טעם בתהליך של שכנוע הדדי, אין צורך בתמיכה רחבה. כל צד יאלץ לבחור מבין שלושה מועמדים שאינו מסכים להתאמתם באופן מהותי, ומנגד יציע מועמדים באותה רמה.

תוצאה נוספת תהיה בהכרח מינוי של שופטים צעירים מאוד וחסרי נסיון (ועקב כך, פחות מקצועיים), מכיוון שכל צד ירצה למלא את בתי המשפט בשופטים "מטעמו" וזאת לשנים רבות קדימה. על-פי הדין שופט יכול לכהן עד גיל 70 וקשה, עד כמעט בלתי אפשרי, להעביר שופט מכהונתו.

הצעה שחותרת לביטול עקרון הפרדת הרשויות

שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, לכאורה במתווה פשרה, הוא למעשה צעד ראשון בהפיכת מערכת המשפט לכלי פוליטי מובהק. ההצעה כמכלול תביא לפוליטיזציה של השפיטה על חשבון המקצועיות והעצמאות השיפוטית. שופטים יהיו "קואליציוניים" או "אופוזיציוניים" בהכרח.

אם זהותו הפוליטית של כל שופט ידועה מראש והיא הבסיס לבחירתו, היכן עצמאותו השיפוטית? היכן נאמנותו – לחוק, או למפלגה שמינתה אותו? היכן עצמאות המערכת? השיח השיפוטי יהפוך לשיח פוליטי במקום שיח ענייני, והפסיקה תהפוך לתלויה באוריינטציה הפוליטית של השופטים שישובצו לכל תיק. הכרה בחולשות אלה תפגע קשות באמון הציבור במערכת המשפט.

זה נכון במיוחד כאשר יהיה מדובר בהליכים של עתירות מנהליות, ביקורת על חקיקה, ביקורת על פעולות הממשלה, והליכים נגד פוליטיקאים ומקורביהם.

עם גוף שפיטה קואליציוני ברובו, הופכת הרשות המבצעת לסמכות עליונה ובלתי מוגבלת, שאינה כפופה לביקורת שיפוטית ואינה כפופה לדין.

במשטר דמוקרטי, הפרדת הרשויות נועדה לאפשר מערכת משפט אפקטיבית שיכולה להגן על זכויות הפרט, גם מול הרשות המבצעת; הרשות המבצעת, קרי, הממשלה, חייבת להיות כפופה לחוקים שחוקקה הרשות המחוקקת, הכנסת. הרשות השופטת אמונה על פרשנות אותה חקיקה והבטחת שלטון החוק והתקינות המנהלית.

 על חשיבותה של הפרדת הרשויות והביקורת השיפוטית על השלטון כגרעין המשטר הדמוקרטי, עמד בית המשפט העליון בבג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש-הממשלה, מר אריאל שרון, בו קבע כבוד השופט א. ריבלין:

"עקרונות אלה כולם – שלטון החוק, הפרדת הרשויות תוך איזונים ובלמים ביניהן, סמכות הביקורת השיפוטית וכן מנגנוני הביקורת הדמוקרטיים הנוספים – ניצבים כעמודי תווך במשטר הדמוקרטי. הם תנאי – בלעדיו אין – לשמירת זכויות האדם, ואלה הן גרעין המשטר הדמוקרטי, החותר לקידום טובת האדם. בשל כל אלה נאמר, ולא פעם, כי בית-משפט זה מופקד על חוקיותה וסבירותה של פעולתן של הרשויות."

 ללא הפרדת רשויות, שלטון עם סמכות בלתי מוגבלת, מהווה סכנה ממשית לזכויות האדם, זכויות האזרח ושלטון החוק. זוהי דרכה של אוטוקרטיה.