הסיפור המרכזי

מאת מתי כהן עורך הזירה העיתונאית

ברשות הפלסטינית, ובחמאס כמו גם בפלגים הקטנים יותר הוכו בשבועיים האחרונים באימה בעקבות הניצחונות מעוררי ההשתאות של ישראל בזירת חיזבאללה ואיראן. למרות החורבן שהביאה המלחמה על ארגון חמאס בעזה, לא החורבן  – היה הגורם אשר היכה את חמאס באימה, שכן הוא היה חלק מתוכנית המלחמה של סינוואר – גם אם לא בעוצמה ששברה את גבו של חמאס; הקריסה המוחלטת והמהירה של חיזבאללה, אשר היה המשענת האזורית המרכזית של חמאס, והקריסה של הטכנולוגיה האיראנית, שנראית מיושנת ואף מגוחכת לעומת הטכנולוגיה הצבאית חסרת התקדים והעוצמה החברתית של צה"ל, הם אשר מצמיתים עכשיו באימה את הפלסטינים מכל הקשת הפוליטית הפלסטינית.

האימה הביאה את הפלסטינים לעשות שני מהלכים מרכזיים. האחד: יחיא סינוואר נסוג מכל ניסיון לקדם את המו"מ, כיוון שהוא מעריך כי מפלת איראן וחיזבאללה היא בלתי נמנעת. סינוואר מעריך, כך עולה מדבריו של מקור פלסטיני חשוב, כי אם הוא ייתפס במו"מ עם ישראל בשעה שבני בריתו קורסים ונחרבים, כי אז הוא עלול להיחשב כמשתף פעולה עם ישראל וכמי שאשם בקריסת "ציר ההתנגדות". סינוואר נסוג לפיכך מכל פשרה,  גם מהפשרה עליה דיווחנו כאן לפיה הוא יהיה מוכן לנוכחות של צה"ל בכמה נקודות בפילדלפי תמורת נסיגה ישראלית מלאה ממעבר רפיח. המהלך השני: סינוואר מקדם את הדיאלוג בין חמאס לבין פת"ח שמתקיים כעת בקהיר, ואשר עליו דיווחנו כאן בשבוע שעבר. מהות הדיאלוג הזה היא התבונה כי חמאס כשלטון ברצועת עזה הגיע אל סוף דרכו, ועליו להעמיד ממשלה אחרת, ממשלת עצמאים, בהסכמה משותפת עם פת"ח. על היוזמה הזאת דיווחנו כאן בשבוע שעבר בהרחבה.

הניצחונות של צה"ל מציעים לטורקיה ולמצרים, לפחות לפי שעה, מזרח תיכון חדש. שתי המדינות עשויות להסכים לשינויים, ובלבד שהם לא ישנו באופן מהותי את מרכזיותן בזירה. העובדה שסוכנות הידיעות הטורקית אנדולו ממשיכה להפיץ את המסר של ממשל ארדואן לפיו ישראל מבצעת ג'נוסייד, היא להערכתנו אזהרה טורקית לישראל, לא לצמצם את מקומה של טורקיה במזרח התיכון החדש, לרבות את השפעתה בזירה הפלסטינית.

מה הסיכוי שטורקיה תיזום מהלך צבאי ברמת הגולן ואו בים התיכון? טורקיה מתנדנדת שנים רבות בין הציר המערבי לבין הציר המזרחי. ומאז ניסיון ההפיכה של 2016 היא מתנדנדת בין הצבא של אתא טורק לבין הצבא של ארדואן. אחרי ניסיון ההפיכה של 2016 הממשל הנוכחי בראשות ארדואן, שינה את הרכב הפיקוד של צבא טורקיה, באופן רחב ועמוק, אבל עדין הממשל של ארדואן אינו יודע בוודאות, כלומר בראיות, אם הצבא עכשיו הוא אכן בדמותו הדתית של ארדואן, או שהוא נשאר בדמותו האזרחית של אתא טורק; לכן ארדואן לא ימהר לבדוק את הסוגייה שעלולה להביא סוף על השינוי העמוק שהוא חולל בפוליטיקה הטורקית. אלא אם ההשפעה על מקומה שלטורקיה במזרח התיכון, תחרוג מאוד מהחלומות של ארדואן על סדר טורקי תרבותי ומדיני חדש/ישן במזרח התיכון.

ההתבטאות של א-סיסי השבוע באקדמיה הצבאית המצרית בקהיר לפיה "אינטש" לא ייגרע מאדמת מצריים, אינה מבטאת רק את המשנה של אנואר סאדאת לגבי שלום ומלחמה עם ישראל; היא נובעת גם מכך שהסכם השלום של מצרים עם ישראל, הוא הסכם של הממשל המצרי בלבד, והוא אינו הסכם שלום בין הציבור הישראלי לבין הציבור המצרי. המציאות הזאת מפעילה על הממשל המצרי לחץ קבוע, יהיה מי שיעמוד בראשו. בנוסף לכך, מצבו הפנימי של א-סיסי מושפע גם מהמצב הכלכלי הגרוע במצרים, וכן משמועות על שחיתות שלטונו בעולם הערבי והמצרי. בהקשר הזה פגיעה ולו קלה בריבונות של מצרים בפילדלפי, תקים על א-סיס את הצבא ואת הציבור המצרי, ותסכן את ממשלו, ולכן הרמזים הצבאיים כנגד ישראל.

נוסף על נסיגת סינוואר מהמו"מ עם ישראל כדי שלא יואשם בהחרבת הציר האסלמו נאצי, הוא מקדם כאמור את השיחות עליהן דיווחנו בשבוע שעבר בין חמאס לבין פת"ח; סינוואר כאמור  מבין ששלטון חמאס ברצועה נגמר, אבל הוא מתנה את התבונה הזאת בהקמת מדינה פלסטינית, כדי שפעולתו ב-7 באוקטובר אשר הביאה לחורבן עזה, תישא הישג כלשהו אשר יעמעם את החורבן בעזה או יצדיק אותו בעיני הפלסטינים.

השבוע גם מתחיל מסיק הזיתם בגדה המערבית (ר' מאמר המערכת); משמעות המסיק במובן התרבותי דתי חברתי ביטחוני, אינה נופלת ממשמעות העלייה להר הבית. במובן הזה, הקנאים עלולים להסב נזק עמוק לניצחונות המופלאים עד כה של צה"ל במלחמת חרבות ברזל (מעבר לנזק הערכי שהם עלולים לחולל למורשת הישראלית), ועל צה"ל לתת את הדעת על כך, ולהיערך למסיק הזיתים הפלסטיני בגדה המערבית.