שר החוץ האיראני יצא השבוע למוסקבה, בניסיון להציל את המו"מ עם ארה"ב בווינה. במקביל משמרות המהפכה, יצאו מגדרן כדי להבהיר שלא ירו טילים על בסיס אמריקני, אלא על בסיס ישראלי בעיראק. הן אף ציטטו סוכנות ידיעות עיראקית על הרוגים ישראליים. אם זה לא הספיק, הודיע השופר טהרן טיימס כי ישראל אכן פגעה בבסיס מלטי"ם של איראן. ישראל לא הגיבה למידע על תקיפת בסיס המלטי"ם באיראן, ואישרה את המידע על סיכול תקיפת שני מלטי"ם איראניים בדרכם לישראל. שתי המדינות הפכו בכך את המלחמה ביניהן לגלויה, ואת היחסים ביניהן לפיכך להתרחשות מדינית.
בזירת האירועים המדיניים, מלחמה היא אך אירוע אחד; לצידה מתקיים האירוע הנפוץ יותר: השיח המדיני. מאחר ששתי המדינות מפותחות, ומודעות שכך מתנהלת המדיניות, אין כאן טעות; לכל היותר זהו היסח דעת בדרך להכרה מדינית מחודדת, או בדרך לניסוח מדיני ברור יותר. הפעולות האחרונות של שתי המדינות, מעידות גם שמצד אחד איראן אינה עוד בהכרח חלק מהציר סין, רוסיה, צ. קוריאה, וכי ניגוד האינטרסים בינה לבין רוסיה בסוריה, ובינה לבין רוסיה לגבי מו"מ הגרעין בוינה, אשר למען שלמותו יצא בבהילות שר החוץ האיראני למוסקבה, אינם דברים של מה בכך, והיא פתוחה להצעות. מהצד השני ישראל אמרה שלא תניח להסכם הגרעין להפוך אותה לוינאית, והיא מחדדת את הקו הזה.
השראת המדיניות של בנימין נתניהו, לפיה יש להסתכל על איראן רק דרך הכוונת, ועם כדור בקנה, שורה גם על הממשלה הנוכחית. למען האמת, אין ולו פוליטיקאי אחד שמעז לומר: אולי יש מקום לדבר עם איראן. שיח עם איראן הוא טאבו שנעץ נתניהו בלב ההכרה הישראלית. המשטר האיראני הרודני והאלים, סייע כמובן לעמדה הזאת להתפתח, עם איומי השמדה, התנהגות מדינית שהיא עילה חד משמעית למלחמה. מלחמתה של ישראל לפיכך לגמרי לא מופרכת, וכל מדינה הגיונית הייתה נוהגת כמוה אם שכן מופרע ואלים היה מאיים על חייה חדשות לבקרים.
אבל כעת האירועים בשטח, מצביעים על כיוון נוסף: המלחמה בין המדינות מגיעה לזירה גיאוגרפית, ולא רק רעיונית, ובכך צובעת עצמה כאירוע מדיני. שנית, מיצובה של איראן בתוך הציר המזרחי, ספג לאחרונה שני זעזועים: האחד, רוסיה ראתה באינטרס שלה את הצורך לדחוק את איראן מסוריה. השני, רוסיה משתמשת במו"מ בוינה ככלי לאיזון התגובות נגדה על תקיפת אוקראינה. איראן לפיכך רואה צורך מדיני חשוב להשלים את ההסכם עם המערב, ועשויה לראות בציר המזרחי משענת קנה רצוץ. לכך אפשר להוסיף את התבדלותה של סין מכל דבר, לרבות מחיבורה המדיני האוטומטי לרוסיה. שיח עם ישראל, וחלוקת אזורי השפעה במזה"ת, עשויים להיות ע"כ סחורה חדשה על המדף. האם יש למחול על כל אירועי העבר בדרך לשיח מדיני עם איראן? בוודאי שלא. בפרפראזה על דברי יצחק רבין לגבי אש"פ, אפשר לומר כי ניתן לנהל עם איראן שיח כאילו אין מלחמה, ולהילחם בה כאילו אין שיח. כמובן שבלב ההכרה הזאת צריכה לעמוד ידיעה ברורה, שאין לאף אחת משתי התרבויות הגדולות, אפשרות אמיתית להכריע את זולתה. גם אין צורך.
טהרן טיימס, השבוע
The Iranian foreign minister left for Moscow this week, to salvage negotiations with the US in Vienna. At the same time, the Iranian "Revolutionary Guards" went out of their way to make it clear that they did not fire missiles at an American base, but at an Israeli base in Iraq. They even quoted an Iraqi news agency about Israeli casualties. If that was not enough, the Tehran Times announced that Israel had indeed hit Iran's drone base.
Israel did not respond to information about the attack on the drone base in Iran and confirmed the information about the thwarting of two Iranian drones that were on their way to Israel. The two countries thus made the war between them visible, and the relations between them thus became a political occurrence.
In the arena of political events, war is but one event; Beside it is the more common event: the political discourse. Since both countries are developed, and aware that this is how the policy is conducted, there is no mistake here; At most it is a distraction on the way into a sharp political consciousness, or on the way to a clearer political formulation. The recent actions of the two countries also indicate that on the one hand Iran is no longer necessarily part of the China, Russia, North Korea axis, and that the conflict of interest between it and Russia in Syria, and between it and Russia regarding the nuclear negotiations in Vienna, which for the sake of completeness hurried out of the Iranian Foreign Minister to Moscow, are not trivial things, and it is open to proposals. On the other hand, Israel has said that it will not let the nuclear agreement turn it into a Viennese, and it is sharpening this line.
Inspired by Benjamin Netanyahu's policy of looking at Iran only through the telescopic aiming of the rifle, and with a bullet in the barrel, the current government has also maintained this policy. To be honest, not a single politician dares to say: maybe there is a place to talk to Iran. Dialogue with Iran is a taboo that Netanyahu has stuck in the heart of Israeli consciousness. The tyrannical and violent Iranian regime, of course, helped this position develop, with threats to destroy Israel, a political behavior that is an unequivocal pretext for war. The war waged by Israel is therefore completely vindicated, and any sensible state would have behaved like it if it had a disturbed and violent neighbor who threatens her life every morning.
But now the events on the ground point in another direction: the war between the countries reaches a geographical arena, and not just an ideological one, and thus paints itself as a political event. Second, Iran's positioning within the Eastern Axis has recently suffered two shocks: one, Russia saw in its interest the need to push Iran out of Syria. Second, Russia is using the negotiations in Vienna as a tool to balance the West's reactions against it for attacking Ukraine. Iran therefore sees an important political need to complete the agreement with the West and may see the Eastern Axis as a wrong address.
To this can be added China's separation from everything, including its automatic political connection to Russia. Dialogue with Israel, and the division of spheres of influence in the Middle East, may be a new commodity on the shelf.
Should all past events be forgiven on the way to a political dialogue with Iran? of course not. To paraphrase Yitzhak Rabin's remarks about the PLO, it can be said that a dialogue can be held with Iran as if there is no war, and that it can be fought as if there is no dialogue. Of course, at the heart of this recognition must be a clear knowledge that neither of the two great cultures has a real possibility of overpowering the other. There is also no need.