www.tipp.co.il

29.05.2022

האם הצבא מאבד עצבים

Is the IDF losing nerves

עיתון בין אויבים

A newspaper among enemies

הפלסטינים אומרים כי צה"ל ירה בעיתונאית שירין אבו עאקלה, צה"ל אומר שהפלסטינים מתנגדים לחקירה משותפת שתקבע מי ירה. לציבור אין דרך לדעת מי ירה בעיתונאית.

האם יש סיכוי שהפלסטינים ירו באבו עקאלה? כן, יש סיכוי, כי הרי הם יורים לכל עבר, בעיקר בצפון הגדה, עם ובלי כניסה של צה"ל בפעולות למניעת טרור שנתמכות על ידי רוב מוחלט של הציבור הישראלי. אבל האם יתכן שהצבא איבד עצבים, וירה לכיוון צוות העיתונות, שבראשו עמדה אבו עקאלה? איננו יודעים את התשובה. אבל בסרטון שהעלתה לרשת הטלוויזיה הפלסטינית לפני כחמש שנים, וצילום מסך ממנו מצורף לכאן, נראה חייל צה"ל מכוון רובה טעון לעבר ראשו של כתב טלוויזיה פלסטיני. וזה נראה לגמרי כמו אבדן עשתונות. החייל לא ירה. תקוותנו שגם אבו עקאלה לא נורתה בידי חייל צה"ל.

מדוע שהצבא יאבד עצבים, הרי הוא מיומן בנהליו כגוף חשוב במדינה דמוקרטית? כי הוא אמנם מתנהל על פי תקנות ונהלים שמונעים קריסה ערכית ועצבים, ואשר נובעים מחוקי הדמוקרטיה הישראלית, אבל הוא גם מורכב מאנשים. והחרב הזאת של רגשות סוערים תמיד מונפת מעל ראשו ומעל ראשנו כחברה. כי הרי אנשים באופן טבעי מושפעים מהתנהגותו של הצד השני: מאיומי ההשמדה הבלתי נגמרים שמשגרים הפלסטינים ובעלי בריתם לעבר ישראל, מצימאון הדם של רצח ושחיטת אזרחים בלתי חמושים מהגב, בגרזינים, בסכינים בכלי ירייה ובפצצות עם מסמרים, מתוכנית הלימודים הפלסטינית, שמבזה את היהודים ואת היהדות, שאינה מכירה בהיסטוריה היהודית שקדמה לאסלאם באלפי שנים, שאינה מכירה בקשר הקניין של היהודים לארץ ישראל ולהר הבית שהתקיים על ההר וברחובות אלפי שנים בטרם בא האסלאם לעולם, בהתנהגות ציבורית שאינה מכירה בהצהרת בלפור, או בהחלטת האומות המאוחדות, או בהכרה המדינית של כל מדינות העולם, והיא שבה ומספרת לילדים הפלסטיניים בכיתות ועל מסכי הטלוויזיה "החינוכית" שהם ישובו לכל שטחיה של ישראל, החל מתל אביב וכלה בגדות הירדן.

אבל האם לצבא הישראלי יש את המותרות של אבדן עשתונות? האם הציבור הישראלי יכול לספוג אבדן עשתונות של צבאו? לא, הוא לא יכול, כיון שקריסה ערכית כזאת עלולה להביא גם לקריסת הציבור אשר כבר עכשיו מפולג פוליטית וגם חברתית. דרכו היחידה של צה"ל ע"כ להמשיך ולנצח, ולקיים את תפקידו הלאומי, היא לשמור מכל משמר על אמות המידה הדמוקרטיות, ועל ערכי המורשת היהודית. כדי לשמור על ישראל, ועל עצמו.

מדוע עוד צה"ל עלול לאבד עשתונות? כי הביקורת עליו בציבור הישראלי היא כמעט אפס. והוא חי במציאות כל-אוהדת. והמציאות המקולקלת הזאת נובעת מכך שהעיתונות הישראלית היא ברובה סוג של אגף בדובר צה"ל. היא יונקת את כל מה שהיא יודעת על הצבא מדובר צה"ל, והצבא דואג לשמר את זה כך, להזרים לה מידע ממוין, ולמנוע ביד ברזל כל שימוש בהדלפות.

רצוי היה שגם הצבא וגם העיתונות ירצו את ההיפך. לא להישען זה על זה, אלא להיות רשויות נפרדות, בדיוק כפי שמצפה מהם הדמוקרטיה הישראלית, שהביקורת תחדד את התנהלותן, ולא רק שהיא לא תהיה בבחינת מכלה אותן, אלא אפילו תהיה בבחינת מחיה אותן.

 

Palestinians say the IDF fired on journalist Sheerin Abu Akala, the IDF says Palestinians oppose a joint investigation that will determine who shot. And we, the public, cannot know who shot the journalist. Is there a chance that the Palestinians fired Abu Akala? There is certainly a chance, because they are firing in all directions, especially in the northern West Bank, with and without the IDF's involvement in counter-terrorism operations supported by most of the Israeli public. But is it possible that the army lost nerves, and fired in the direction of the press team, headed by Abu Akala?

We do not know the answer. But in a video that the Palestinian television station uploaded to the Internet about five years ago, and as for a screenshot of it attached here, an IDF soldier is seen aiming a rifle loaded at the head of a Palestinian TV reporter. And it looks completely like a loss of temper. The soldier did not fire. We hope that Abu Akala was not shot by an IDF soldier either.

Why should the army lose nerves since it is skilled in its procedures as an important body in a democratic state? Because it is conducted according to regulations and procedures that prevent a value collapse and nerves, and which derive from the laws of Israeli democracy, but it is also composed of people. And this sword of turbulent emotions is always hoisted over his head and over our heads as a society. Because people are naturally affected by the behavior of the other side: from the endless threats of extermination that the Palestinians and their allies launch at Israel, From the bloodthirsty murder and slaughter of unarmed civilians from the back, in axes, in knives in firearms and in bombs with nails, from the Palestinian curriculum, which despises Jews and Judaism, who does not recognize the Jewish history that preceded Islam by thousands of years, who does not recognize the property connection of the Jews to the Land of Israel and the Temple Mount that existed on the mountain and in the streets thousands of years before Islam came into being, In public behavior that does not recognize the Balfour Declaration, or the United Nations resolution, or the political recognition of all the countries of the world, and it repeatedly tells Palestinian children in classrooms and on "educational" television screens that they will "return" to all the territories of Israel, from Tel Aviv to the Jordan River.

But does the Israeli army have the luxury of losing its temper? Can the Israeli public suffer the loss of its army's minds? No, the public cannot, because such a collapse in values ​​could lead to the collapse of the public, which is already politically and socially divided. The only way for the IDF to continue to win, and to fulfill its national role, is to preserve the democratic standards and the values ​​of the Jewish heritage. This is to protect Israel, and itself.

 

What else could lead the IDF to lose its temper? Because the criticism of him in the Israeli public is almost zero. And he lives in an all-sympathetic reality. And this broken reality stems from the fact that the Israeli press is for the most part a kind of department in the IDF Spokesman. She receive everything she knows about the army from the IDF, and the army takes care to preserve it in this way, to provide her with sorted information, and to prevent any use of leaks with an iron fist.

It was desirable that both the army and the press would want the opposite. Not to lean on each other, but to be separate authorities, just as Israeli democracy expects of them, that criticism will sharpen their conduct, and instead of being considered as likely to harm them, it will be the one who revives them.