הסיפור המרכזי

בהלכה מהתורה (מדאורייתא) קובע יעקב, האב טיפוס של הישראלי, שקיבל את שמו מאלוהים אחרי ההתמודדות עם המלאך, ישר-אל, כי הלאומנות והנקמה העיוורת דינם גלות. ייחודיותו של ישראל עולה מהסיפור של מפגש יעקב עם המלאך בו הובהר כי פעולת האל כלפי ברואיו היא פעולה ברורה וישרה; היא אינה מנצלת את המוח והמושכל האינסופיים לקיום של צרכים ורצונות, לא של הרוח, ולפיכך לא של הגשמי. זהו לב הרעיון האלוהי שהטמיע המאבק עם המלאך בליבו של יעקב אבינו, והשפיע ללא ספק על הלכת יעקב בפרשת דינה, אשר מובאת בפרקים לד ו-מט בספר בראשית.
יעקב מקלל את הנוקמים הלאומנים, בניו, שמעון ולוי, שזרעו מוות וחורבן בלתי מאוזנים וחסרי מעצורים, במחנה האויב שכם; לא רק מתוך המחשבה הישראלית על הזולת, אלא גם מול המחשבה על האיזון והמתינות שנוכחות של קהילה בקרב קהילה אזורית, מחייבת. בפרק מט יעקב מטיל על בניו ועל זעמם העיוור והרצחני, עונש שהוא חמור יותר ממוות לבן אנוש: שיהיו בגלות, יהיו נעים ונדים אחרי בית, שלא יהיה להם משכן בקרב קהילתם, שיהיו תלויים בחייהם בקהילה זרה. זוהי לשון הפסוק בפרק מט:

"שִׁמְע֥וֹן וְלֵוִ֖י אַחִ֑ים כְּלֵ֥י חָמָ֖ס מְכֵרֹתֵיהֶֽם׃ ובְּסֹדָם֙ אַל־תָּבֹ֣א נַפְשִׁ֔י בִּקְהָלָ֖ם אַל־תֵּחַ֣ד כְּבֹדִ֑י כִּ֤י בְאַפָּם֙ הָ֣רְגוּ אִ֔ישׁ וּבִרְצֹנָ֖ם עִקְּרוּ־שֽׁוֹר׃ אָר֤וּר אַפָּם֙ כִּ֣י עָ֔ז וְעֶבְרָתָ֖ם כִּ֣י קָשָׁ֑תָה אֲחַלְּקֵ֣ם בְּיַעֲקֹ֔ב וַאֲפִיצֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵֽל"

ההתנהגות הציבורית של תגובה צבאית קשה, על רצח, אונס ואיומי השמדה, לגמרי מובנת, ולא צריכות להיות כאן כל טעויות לגבי כך. מובנת גם תגובת האחים המילולית על אונס אחותם דינה, כמו גם כעסם העמוק ושנאת האויב: " הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ". ההתנהגות הציבורית הישראלית מובנת גם אחרי 7 באוקטובר, והג'נוסייד של האסלמו נאציזם שנעצר כנגד כל הסיכויים בדרום. יש בסיס אנושי להתנהגות הזאת. אבל להמשכה אין בסיס הלכתי; ובהלכות מלחמה ההוראה להשאיר פאה אחת פתוחה לנסיגת האויב, אינה הכיוון להגלותו מארצו, הדרך אל האוניות והמטוסים. זו בדיוק האזהרה של ניצול השכל והמושכל לתירוץ של הצורך והרצון.

אבל מזרח ביהדות, אשר הלכות התורה, כמו גם הלכות אבותיו האמרואים בתורה שבעל פה, היה מבין שהמחשבה וחובת האיזון על הישראלים, עומדות לפני כל כעס, ולפני קיום של רצון וצורך ציבוריים ואישיים, בין אם הם סיפוק של תאוות נקם ובין אם חובת הקהילה להרתעת האויב. יש גבולות ויש איזונים גם לאלה. והם נקובים בתרבות ישראל משחר ההיסטוריה, לרבות בהלכת יעקב. הגבולות כוללים איסור של טרנספר של אוכלוסייה כבושה; ולא רק מצד הצדק של ביתו של הזולת, ר' תגובת יעקב על עומק התגובה הבלתי מאוזנת של בניו כנגד קהילת שכם, אלא גם מצד החובה להבין את הקיום הקהילתי של ישראל, בקרב הקהילה האזורית, ר' החוק הבינלאומי אשר אוסר על כובש להגר אוכלוסייה. וכמאמר יעקב לשמעון ולוי בניו בפרק לד:

"עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי; וַאֲנִי, מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי".

מזרח ללא המשא הכבד של הדריסה הגזעית האשכנזית משחר התקומה, והזעם החולני להיפרע מהם ומכל אשר להם, לרבות הדבר שמיוחס להם: קידוש של השמאל במפה הפוליטית המפלגתית, אשר לובתה על ידי הימין הכהניסטי בליכוד ובמפלגות הימין האחרות, ושותפיהם בכלי התקשורת, מזרח ללא המשא הזה לא היה מתבהם (כפי שהתבהמו בשחר התקומה אחיו אשכנזים), עד שפל המדרגה הנוכחי. כנראה.

מזרח היה מקדש את פדיון השבויים, גם כנגד סיכונה של מדינת ישראל. סיכון חיינו למען ערכינו הוא השם הנרדף של ישראלים. ולעולם לא יוכלו להיות אחרים. כנראה.

המזרח תואר היטב בעבודת אחד העם באמצעות פיארברג וספרו לאן; השניים הסכימו שמקורותיה וכור מחצבתה של ישראל הם במזרח, עניין שקהילותיהם במערב לא הפנימו, והביאו בכך את ישראל אל סף חורבן שטמנו באיוולתם כבר ביסודותיה; כוונתם של אחד העם ופיארברג הייתה למזרח של יעקב, של האמוראים, של השו"ת, של רמב"ם, של הפירוט העמוק והדקדקני של הניסיון השכלי להקל על הסבל האנושי, בדרך הארוכה למנוע אותו, בתלמודים הבבלי והירושלמי. זה מוזר כיוון שאת המזרח המערב לא קיבל, אבל את ערכי ישראל שנולדו במזרח אמצו המערביים לליבם כחלק ממחזור דמם הציבורי. הערכים האלה הם מזרח ישראלי בלי משא של התקיפה הגזעית האשכנזית, שהיא החטא הישראלי המודרני הראשון היסודי, ועדין הוא נסלח; בדרך לביטוי מדיני נצחי, הוא חייב להיות נסלח.