:מאמר מערכת

אבל המפלגות הפוליטיות אינן הציבור, והן אף לא מבטאות את רצון הציבור למרות האגדה הרווחת. המפלגות הפוליטיות מבטאות את רצונן, אשר אותו הן מזהות עם רצון הציבור. לפעמים, אולי אפילו -לרוב, האינטרס המפלגתי סותר את האינטרס הציבורי, אבל אין לנו דרך ציבורית אמיתית לקבוע זאת, פשוט כי אין ציבור בציבוריות, יש שם מפלגות. לדוגמא בנימין נתניהו, מצד אחד החוק עומד לצדו, והוא רשאי להיבחר לראש ממשלה. תומכיו הפוליטיים תומכים בחוק. מתנגדיו לעומת זאת מקעקעים את המאפיין המרכזי של הדמוקרטיה הישראלית, עליה הם עצמם נשענים לפחות בהצהרותיהם, חוק שחוקקה הכנסת, ויש להם טיעונים נהדרים לעמדתם הבלתי דמוקרטית. צדק אין בה, או בעמדה שמנגד, כי צדק במקרה הציבורי הוא רצונו והכרעתו הערכית של הציבור הישראלי, אבל מהו הרצון הזה, ומהי ההכרעה הערכית הזאת? מקרה נתניהו הוא כה חשוב ומשפיע, עד כדי כך שהביא חורבן על הסדר הפוליטי הישראלי, והוא אף מסכן את ישראל במובן החברתי; ולמובן החברתי יש במקרה המיוחד שלנו כידוע גם היבטים ביטחוניים.
השבוע התנגשו שני פקידים מהפרקליטות, שניהם עשו את זה בהפרש של שבוע, באולפן הטלוויזיה של המדינה. הם אמרו דברים קשים זה על זה, אבל לנו אין דרך לדעת מהי האמת הציבורית, שכן האמת היחידה הקיימת בתוכנו היא האמת הפוליטית. ברשתות החברתיות, געשו קלי הלשון משני הצדדים, אלה לקחו את פקיד א' תחת חסותם, ואלה את פקיד ב'. הדברים החמורים שאמרו שני הצדדים, הפכו לחומר בעירה פוליטי. אם היה ציבור ישראלי בציבוריות הישראלית, הוא אולי היה מבהיר לכולנו מה נאמר, על פי מיטב שיפוטו, ומה מכל זה היה נשאר כלקח ערכי בציבוריות הישראלית. כמובן שעדין זכות ההתנגדות והוויכוח הייתה נשמרת לכל אדם, אבל הזכות הזאת הייתה נכנסת לתוך הקונטקסט הנכון, ואף דובר/ת לא היו רואים בדבריהם דברי אלוהים חיים כמו עכשיו. קצת צניעות לא הזיקה לאף מדינה ואו חברה.
או אם לקחת מקרה מהעבר אשר גם בו כיכבה דמות משפטית, כאשר נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק זיהה את החלל שהשאירה היעדרותו של הציבור הישראלי מהציבוריות הישראלית, וקביעתו הביאה לכך כי התפקיד אשר היה צריך להיות מוטל על הציבור לו רק היה נוכח, הועבר לשורת תפקידיו הפליליים של בית המשפט, ומרגע שנשא ברק את דבריו, הכול הפך להיות שפיט לגבי בית המשפט. אז צריך לומר שאכן הכול שפיט אבל הציפייה במקרים הערכיים היא למוצא פיו של הציבור, ולא למוצא פיו של בית המשפט העליון, שתפקידו לחרוץ משפט על פי החוק.
או למשל התקיפה הגזעית האשכנזית כנגד המזרח, שהיא המניע הראשי של הציבוריות הישראלית הכול פוליטית. היא היסוד והמניע להתנהגות הציבורית, ולהתנהגות האלקטורלית, ולהתנהגות המפלגתית, שמחליפה את הציבור בציבוריות. והשיטה הפוליטית המפלגתית הנוכחית לא רק שאינה מביאה למזור ולפיוס בינעדתי, אלא שמפלגות אף מכחישות את עצם קיום התקיפה הגזעית האשכנזית כנגד המזרח משחר התקומה ועד היום. וכך אין דרך לחרוץ ציבורית מה ואיך ומתי קרה, ואיך הגענו עד הלום, עד כדי מערכת אלקטורלית פגומה ומוטה למפרע בשל מניעים עדתיים, ואי אפשר עוד להביא לפיוס בינעדתי כה נחוץ והיסטורי, אשר יעצור את הסכנה המהותית ביותר לקיומה של ישראל. סכנת הפילוג החברתי.
ולכן יש לשנות את המבנה הפוליטי הישראלי המפלגתי. ולכונן בית עליון, בית נבחרים עליון לצד הכנסת, שבחירת נציגיו תהיה בחירה קהילתית, למען תקומת הציבוריות הישראלית, ולא רק למען תקומת המדינה הישראלית כפי שקרה, וכל אחד מהנבחרים יעמוד לשיפוטו כנבחר ציבור למען כינונה של הציבוריות הישראלית ותרבותה הפלורליסטית האותנטית, ולא כנבחר של אג'נדה פוליטית. והבית העליון שיהיה כאמור לצד הכנסת, יהיה הרשות הערכית של ישראל, אשר על בסיסה הערכי תחוקק הכנסת את חוקיה, והוא אף יהיה זרוע הציבור למשול במערכותיו הציבוריות במובן הערכי: במערכת המשפטית, במערכת הפוליטית, גם בעיתונות, וגם במשטרה האלימה שמפזרת ישראלים מפגינים עם סוסים, והיא הציבוריות הזאת, בתוך שלל כל תפקידיה, תנקז אחת ולתמיד גם את נחילי הרעל הפוליטי האלים ברשתות החברתיות. לבית הזה אפשר לקרוא בית עצרת עם