בהרצה
إطلاق صحفية جديدة
גיליון 0007 25.11.21
editor@tipp.co.il
חברות ישראליות משליכות פסולת בשטחים פלסטיניים, ומזהמות את הסביבה הפלסטינית
شركات إسرائيلية ترمي النفايات في الأراضي الفلسطينية وتلوث البيئة الفلسطينية
עיתון בין אויבים
A newspaper among enemies
הרשות הפלסטינית: זה פשע מלחמה. פרשננו המשפטי: זה לא פשע מלחמה, כי ישראל לא משליכה פסולת, אלא ישראלים
גורמים ישראליים פרטיים משליכים פסולת מזהמת, בשטחים הפלסטיניים. שותפים לעבירה הם אזרחים פלסטינים שמניחים לגורמים הישראליים להשליך את הפסולת בשטחם. שני הצדדים חוברים כנראה מתוך מניעים כלכליים. בעקבות כך, שטחים פלסטיניים שעשויים לשמש בעתיד לתעשייה ולמגורים, מזוהמים בפסולת בניין, פלסטיק וגרוטאות מתכת, ויידרש בהם בעתיד טיפול בטרם אפשר יהיה לפתחם לייעודם. ברשות הפלסטינית אומרים כי השלכת פסולת ישראלית בשטחם, נוגדת אמנות בינלאומיות, וסותרת החלטות של ארגונים בינלאומיים לרבות האו"ם לגבי התנהגות של כובש בשטחים כבושים, ובהן איסור מפורש להשליך פסולת ולזהם את הסביבה. הרשות מוסיפה כי מדובר בפשע מלחמה. אברהם יעקב, פרשננו המשפטי, קובע כי מאחר שישראל אינה משליכה את הפסולת, אלא ישראלים, אי אפשר לראות במעשים פשע של ישות מדינית אחת כלפי אחרת ולכן אין מקום אף לדיון בעניין של פשע מלחמה (ר' מטה הפרשנות במלואה).
ברשות אומרים כי בעבר תפסו השלכה של פסולת ישראלית בשטחיהם, בעת מעשה, ואף העמידו לדין פלסטינים שהיו שותפים לכך, אבל מאחר שאין להם מעמד משפטי כלפי אזרחי ישראל, לא יכלו לעצור ולהעמיד לדין ישראלים באותה אשמה. הרשות ציינה את המקומות בהם תיעדה השלכה של פסולת ישראלית: "בשנת 2018 נתפסו בנפות הצפון 14 מקרים של השלכת פסולת מסוכנת, מוצקה ונוזלית. בחודש פברואר 2018, נתפסו בנפת סלפית ארבע משאיות שהובילו פסולת מוצקה שהגיעה מהשטחים הכבושים (הכוונה כנראה לאזור אריאל. tipp). באירוע נוסף בחודש ספטמבר באותה שנה, נתפסה מכלית נושאת פסולת נוזלית, שיועדה לאזור בידייה, ובמרץ באותה שנה, נתפסה במחוז חברון משאית ישראלית שהובילה 1500 קילוגרם של שרידי צמר סלעים, מקורו של החומר בשטחים הכבושים ב-1948 (כך לשון ההודעה לגבי שטחי ישראל בתחומי הקו הירוק. tipp)".
תגובת המנהל האזרחי לא הגיעה עד שעת סגירת הגיליון.
פרשנות משפטית:
מאת אברהם יעקב
יש לחזור למושכלות ראשונים: המשפט הבינלאומי חל על גופים מדינתיים או מעין מדינתיים ועל ארגונים בינלאומיים. לא הוכח שמדינת ישראל יזמה, כיוונה או התירה מעשה מן המעשים המתוארים. מדובר בפעולות ובמעשים של יחידים שהמשפט הבינלאומי לא חל עליהם.
ניתן לטעון שמדינת ישראל לא הפעילה את סמכויותיה ולא מנעה את המעשים הללו.
אולם, מדינת ישראל חדלת באותם המחדלים גם בשטחה הריבוני וחוסר המעש שלה הוא בדיוק אותו חוסר מעש משני צידי הקו הירוק.לכן לא ניתן לומר שהמדינה פוגעת בתושבי השטחים ונוהגת בהם אמות מידה שונות מאלה אשר היא נוהגת כלפי אזרחיה בתוך שיטחה הריבוני.
חובת המדינה כלפי תושבי השטחים אינה יכולה להיות גדולה יותר מחובתה לאזרחיה בשטחה.
על הפלסטינים להגיש תלונות למשטרת ישראל על המקרים המתוארים והיה והמשטרה ורשויות התביעה בישראל לא יפעלו כראוי, לפי דעת המתלוננים, יש בידיהם בדיוק אותם כוחות ואפשרויות שיש לכל מתלונן. סיכומו של דבר, אין כאן מקום אף לראשית דיון בעניין של פשע מלחמה.
السلطة الفلسطينية: هذه جريمة حرب. محللنا القانوني: هذه ليست جريمة حرب، لأن إسرائيل لا ترمي النفايات بل الإسرائيليين
عناصر إسرائيلية خاصة ترمي نفايات ملوثة في الأراضي الفلسطينية. الجناة هم مواطنون فلسطينيون يسمحون للعناصر الإسرائيليين بالتخلص من النفايات في أراضيهم. ربما يتحد الطرفان بدوافع اقتصادية.
نتيجة لذلك، فإن المناطق الفلسطينية التي قد تستخدم في المستقبل لمجالات الصناعة والاسكان، ملوثة بمخلفات البناء، البلاستيك والخردة المعدنية، وستتطلب المعالجة في المستقبل قبل أن يتم تطويرها للاستخدام المقصود. تقول السلطة الفلسطينية إن إلقاء نفايات إسرائيلية على أراضيها يتعارض مع الاتفاقيات الدولية ويتعارض مع قرارات المنظمات الدولية بما في ذلك الأمم المتحدة بشأن سلوك المحتل في الأراضي المحتلة، بما في ذلك حظر صريح لطرح النفايات وتلويث البيئة. تضيف السلطة أن هذه جريمة حرب. أفراهام يعقوب، محللنا القانوني، ينص أنه بما أن إسرائيل لا ترمي النفايات، بل الإسرائيليين، فلا يمكن اعتبار الأفعال جريمة من قبل كيان سياسي ضد آخر، وبالتالي لا يوجد مجال لمناقشة جريمة حرب (انظر التعليق الكامل).
تقول السلطة الفلسطينية إنها استولت في الماضي على نفايات إسرائيلية في أراضيها، وقت ارتكاب الفعل، وحتى حاكمت الفلسطينيين الذين كانوا شركاء فيها، لكن بما أنهم لا يتمتعون بوضع قانوني ضد مواطنين إسرائيليين، فلا يمكنهم اعتقال ومحاكمة الإسرائيليين لنفس الذنب. وأشارت الهيئة بالأماكن التي تم فيها توثيق إلقاء نفايات إسرائيلية: "في عام 2018 تم القبض على 14 حالة من رمي النفايات الخطرة، الصلبة والسائلة في النواحي الشمالية. في فبراير 2018، تم ضبط أربع شاحنات تحمل نفايات صلبة قادمة من الأراضي المحتلة في منطقة سلفيت (إشارة على ما يبدو إلى منطقة أرييل. tipp). في حادثة أخرى في شهر أيلول من ذات العام، تم الاستيلاء على ناقلة نفايات سائلة كانت متجهة إلى منطقة بيضا، وفي آذار من ذات العام تم الضبط في محافظة الخليل على شاحنة إسرائيلية تحمل 1500 كيلوغرام من الصوف الصخري، مصدر المواد في الأراضي المحتلة عام 1948 (بحسب الاعلان عن اراضي اسرائيل داخل الخط الاخضر. tipp) ".
لم يصل رد الإدارة المدنية بحلول موعد إغلاق الملف.
تحليل قانوني:
من قبل ابراهام يعقوب
يجب أن نعود إلى التنوير الأول: ينطبق القانون الدولي على الهيئات الحكومية أو شبه الحكومية وعلى المنظمات الدولية. لم يثبت أن دولة إسرائيل بادرت أو وجهت أو سمحت بفعل من الأعمال الموصوفة. هذه هي أعمال وأفعال الأفراد الذين لا ينطبق عليهم القانون الدولي. يمكن الإدعاء أن دولة إسرائيل لم تمارس سلطاتها أو تمنع هذه الأعمال.
مع ذلك، أغفلت دولة إسرائيل عمليات الإغفال نفسها في أراضيها السيادية أيضًا، وتقاعسها هو بالضبط نفس التقاعس على جانبي الخط الأخضر. لذلك لا يمكن القول إن الدولة تؤذي سكان السلطة وتعاملهم بمعايير مختلفة عن تلك التي تعامل مواطنيها داخل أراضيها السيادية. لا يمكن أن يكون واجب الدولة تجاه سكان السلطة أكبر من واجبها تجاه مواطنيها في أراضيها. يجب على الفلسطينيين تقديم شكاوى إلى الشرطة الإسرائيلية فيما يتعلق بالحالات الموصوفة وبحالة لم تتصرف الشرطة وسلطات الادعاء في إسرائيل بشكل صحيح، في رأي المشتكين، لديهم نفس الصلاحيات والخيارات التي يتمتع بها كل صاحب شكوى. في الختام، ليس هناك مكان هنا حتى لبدء مناقشة حول مسألة جرائم الحرب.
tipp.co.il הגיש למשטרת ישראל בקשה לחשיפת חומר החקירה באזהרה של יצחק הרצוג, בפרשת עמותות ברק
tipp.co.il submitted a request to the police to disclose the investigation material in a warning in which Yitzhak Herzog was interrogated in the early 2000s
עדויות על מרמה וגזענות בהעסקת עובדים פלסטינים בישראל
על פי העדויות, עובדים פלסטינים שמקבלים אישור לעבוד בישראל נאלצים לשלם לרמאים עד רבע משכרם, רק כדי שיוכלו לקבל אישור מיוחל לעבוד. ואם מישהו תוהה, מדובר כמובן בתשלום חודשי ולא חד פעמי. איך זה עובד? פשוט ואכזרי.
תגובת רשות האוכלוסין וההגירה:
"במסגרת תנאי ההיתר להעסקת עובד פלסטיני כדין בישראל, חלה על המעסיק חובה להעסיקו בהעסקה ישירה ואסור לו להעביר את העובד הרשום על שמו למעסיק אחר, בין אם בתמורה ובין אם ללא תמורה.
בנוסף, חלה על המעסיק חובה לשלם לעובד הפלסטיני שכר ותשלומים סוציאליים בהתאם לדיני העבודה החלים בישראל.
כאשר מתגלות ראיות להפרת תנאי ההיתר, נוקטת רשות האוכלוסין וההגירה בהליכי אכיפה מנהלית כלפי המעסיק, העובד רשאי לפנות למשרד הכלכלה וכן ניתן לפתוח בהליך פלילי".
أدلة على الاحتيال والعنصرية في توظيف العمال الفلسطينيين في إسرائيل
وفقًا للشهادات, يُجبر العمال الفلسطينيون الذين حصلوا على تصريح للعمل في إسرائيل على دفع ما يصل إلى ربع رواتب المحتالين, فقط حتى يتمكنوا من الحصول على تصريح عمل طال انتظاره. وإذا تساءل أي شخص, فهذه بالطبع دفعة شهرية وليست دفعة لمرة واحدة. كيف يعمل هذا؟ بسيطة وقاسية.
استجابة سلطة السكان والهجرة:
"بموجب شروط تصريح العمل القانوني لعامل فلسطيني في إسرائيل ، يلتزم صاحب العمل بتوظيفه مباشرة ولا يجوز له نقل الموظف المسجل باسمه إلى صاحب عمل آخر, سواء بمقابل أم لا.
بالإضافة إلى ذلك, يلتزم صاحب العمل بدفع أجور العامل الفلسطيني ومدفوعاته الاجتماعية وفقًا لقوانين العمل المعمول بها في إسرائيل.
عند اكتشاف دليل على انتهاك شروط التصريح, تتخذ سلطة السكان والهجرة إجراءات تنفيذ إدارية ضد صاحب العمل, ويجوز للموظف التقدم بطلب إلى وزارة الاقتصاد ويمكن بدء الإجراءات الجنائية ".
מעקב tipp.co.il
tipp.co.il Exclusive
תל אביב: הפסל בכיכר הבימה זקוק לשיפוץ בטיחותי בהקדם
Tel Aviv Municipality: The statue in Habima Square needs a safety renovation soon
בעקבות הסיפור שהבאנו כאן בגיליון הקודם, ובו עדות מצולמת על סדק וחלודה בבסיס הפסל הנטוי בחדות של קדישמן בכיכר הבימה, ובעקבות שאלתנו באותה כתבה, אם הפסל הוותיק שמשקלו רב, והוא נוטה כאמור בזווית חדה, אינו מסוכן לציבור, השיבה עיריית תל אביב, ומסרה בתגובה את הדברים הבאים:
"מצבו של הפסל ידוע ומוכר לנו והוא נמצא במעקב צמוד של מהנדס מבנים. הפסל אינו במצב המסכן את הסביבה אך זקוק לשיפוץ בטיחותי בהקדם. השיפוץ עתיד לצאת לפועל בחודשיים הקרובים".
Following the exclusive story we presented in our previous issue, with photographic evidence of a crack and rust at the base of Kadishman's sharply sloping statue in Habima Square, and following our question in the same article, whether the old statue is dangerous to the public, the Tel Aviv Municipality responded:
"The condition of the sculpture is known to us and is closely monitored by a structural engineer. The sculpture is not in a condition that endangers its surroundings but needs a safety renovation soon. The renovation will be carried out in the next two months."
פלסטינים חסרי מעמד בארצם: תוצאות השליטה הישראלית על מרשם התושבים הפלסטיני
فلسطينيون بلا مكانة في بلدهم: نتائج السيطرة الإسرائيلية على سجل السكان الفلسطينيين
השליטה המעשית של ישראל על מרשם התושבים הפלסטיני, גרמה שאלפי פלסטינים שעברו ממען אחד למען אחר, למשל מעזה לחברון, נשארים חסרי מעמד במקום מגוריהם החדש, במקרה הזה בחברון, כי ישראל לא אישרה את המעבר. כך אלפי פלסטינים בגדה המערבית, מקיימים חיי פרנסה, וחיי חברה ומשפחה, מוגבלים, כי הם חוששים לנוע בדרכים שמא ייעצרו. ומה קורה אם הם זקוקים לבית חולים שהדרך אליו עוברת במחסום ישראלי?
כחלק מההסכמים המדיניים, ישראל העבירה את תפעולו של מרשם התושבים הפלסטיני לידי הרשות הפלסטינית. אבל מדובר בצעד חסר משמעות אזרחית של ממש, שכן לכל שינוי שהפלסטינים רוצים להכניס במרשם התושבים שלהם עצמם, נדרש אישור של ישראל, ואם ישראל אינה מאשרת למשל כתובת חדשה לאדם שחפץ לשנות את חייו, אין ולא יהיה שינוי במרשם התושבים הפלסטיני, והמבקש יישאר רשום במקום שישראל הסכימה לגביו. למשל אם תושב עזה, עבר להתגורר בגדה המערבית בלי שישראל אישרה את מעברו, הוא לא יוכל לקבל תעודה פלסטינית מעודכנת עם מקום מגוריו החדש, אף כי הוא אזרח הרשות, ומצידה הוא כן רשאי לעבור דירה, או להתחתן בעיר אחרת. כיוון שבמובן הישראלי האדם הזה, בכתובתו החדשה, אינו מוכר, הוא יהיה לפיכך חסר מעמד אזרחי מלא בכתובתו החדשה, וחסר תעודה פלסטינית מעודכנת.
איש לא יודע את המספר המדויק של חסרי המעמד הפלסטינים שגרים בערי הגדה רמאללה, שכם, טול כרם, ג'נין ועוד, אבל ההערכה היא שמדובר באלפי פלסטינים שחיים כך: הם לא נעים בדרכים בין הערים הפלסטיניות מפחד שייעצרו, וממילא הם לא מקיימים בשל כך חיי חברה ומשפחה תקינים, ואולי הדבר החשוב ביותר, הם גם אינם חופשיים לקבל טיפול רפואי ראוי ככל התושבים הפלסטינים האחרים בעלי התעודות, מפחד שהדרך אל בית החולים, תחצה מחסום ישראלי.
פנינו למנהל האזרחי לקבל תגובה, אך עד מועד סגירת הגיליון, לא התקבלה תגובתו
تسببت سيطرة إسرائيل العملية على سجل السكان الفلسطينيين في بقاء آلاف الفلسطينيين الذين انتقلوا من مكان إلى آخر, على سبيل المثال من غزة إلى الخليل, بلا جنسية في مكان إقامتهم الجديد, في هذه الحالة في الخليل, لأن إسرائيل لم توافق. الحركة. وهكذا, يعيش آلاف الفلسطينيين في الضفة الغربية مصدر رزق, والحياة الاجتماعية والعائلية محدودة لأنهم يخشون التنقل على الطرقات خشية اعتقالهم. وماذا يحدث إذا احتاجوا إلى مستشفى يمر الطريق إليه عبر حاجز إسرائيلي؟
كجزء من الاتفاقات السياسية, سلمت إسرائيل عملية سجل السكان الفلسطينيين إلى السلطة الفلسطينية. لكن هذه خطوة مدنية حقيقية, لأن أي تغيير يريد الفلسطينيون إجراؤه في سجلهم السكاني يتطلب موافقة إسرائيلية, وإذا لم توافق إسرائيل على عنوان جديد لشخص يريد تغيير حياته, فلا يوجد تغيير في سجل السكان الفلسطيني, ويبقى مقدم الطلب مسجلاً وافقت عليه إسرائيل. على سبيل المثال, إذا انتقل أحد سكان غزة إلى الضفة الغربية دون موافقة إسرائيل على انتقاله, فلن يتمكن من الحصول على شهادة فلسطينية محدثة بمحل إقامته الجديد, على الرغم من أنه مواطن في السلطة الفلسطينية, ويمكنه الانتقال إلى مدينة أخرى. بما أن هذا الشخص, بالمعنى الإسرائيلي, في عنوانه الجديد, غير معترف به, فإنه سيفتقر بالتالي إلى الحالة المدنية الكاملة في عنوانه الجديد, ويفتقر إلى شهادة فلسطينية محدثة.
لا أحد يعرف بالضبط عدد الفلسطينيين عديمي الجنسية الذين يعيشون في مدن الضفة الغربية مثل رام الله ونابلس وطولكرم وجنين وغيرها, لكن يُقدر أن آلاف الفلسطينيين يعيشون على هذا النحو: فهم لا يتنقلون على الطرق بين المدن الفلسطينية من أجل الخوف من الاعتقال. الحياة الاجتماعية والعائلية العادية, وربما الأهم, هي أيضًا لا تتمتع بالحرية في تلقي الرعاية الطبية المناسبة مثل باقي السكان الفلسطينيين الذين يحملون الشهادات, خوفًا من عبور الطريق إلى المستشفى حاجزًا إسرائيليًا.
طلبنا من الإدارة المدنية الرد, ولكن بحلول الوقت الذي أُغلق فيه الملف, لم يكن رده قد وصل
תעלת סואץ של צינורות?
?Suez Canal made of pipes
מאמר מערכת
فتتاحية
מנהל התכנון במשרד האוצר הוא אחד מביטויי המדינה, והמדינה יודעת כל פרט בהסכמים שכורתות חברות כמו קצא"א עם חברות נפט זרות, אם כן מדוע תושבי אילת ויישובי חבל אילות, לא יודעים דבר על ההסכם של קצא"א עם החברה הזרה מהאמירויות? הרי קליטת הנפט הנוסף שתיגזר מהסכם כזה, והזרמתו צפונה, תתרחש לגמרי בביתם: בנמל היפה, במדבר המופלא.
זוהי כמובן שאלת תם, שכמוה כמו לשאול מדוע המדינה לא מספרת לאזרחיה מה יש בהסכם שלה עם פייזר. מדינת ישראל של העשורים האחרונים היא רפובליקה, ורפובליקה קודמת לאזרחיה. ולאזרחים ממילא אין מנגנון א-פוליטי א-ממסדי, שיחייב את הממלכה להניח על שולחנם החלטה ציבורית טרם הכרעה (להבדיל מלהניח על שולחן הכנסת). ולעשות את זה מכוח החוק, ולא בהתנדבות.
כדאי להבהיר את המשמעות העמוקה של הנקודה הזאת: בשאלה האם ישראל היא ראשית כל מדינה ורק אחר כך חברה, ניצחו לפי שעה הרפובליקנים הישראלים. ההיסטוריה היהודית כחברה תוססת בשלל עמדות השקפות והכרעות ערכיות וחברתיות, דוהה מול הקיום הנוקב והאקסקלוסיבי של המדינה בזירה הציבורית. ומי שסבור כי הכנסת היא היא, הציבור, כדאי להעמיק במבנה הפוליטי הישראלי: הכנסת היא הביטוי למפלגות, ורק התפלגותן היא רצון הציבור. הכנסת היא לא הביטוי הישיר לרצון ציבור, היא הביטוי הישיר לרצון המפלגות. והמפלגות הן הממסד הפוליטי.
קצא"א לא באה בשבוע שעבר לפגישה עם מנהיגים ותושבים בחבל אילות, למרות שהתושבים והיישובים באזור הזמינו אותה, וחיכו לה בקוצר רוח, וייחלו בכל מאודם לשמוע מה בדיוק החברה סיכמה עם האמירויות, וכמה נפט בדיוק, מתי ואיך, היא מתכוונת להעביר דרך הבית שלהם.
וכמובן האם המתכונת החדשה של העברת כמות התחלתית מוערכת של מכלית ורבע נפט בשבוע מאילת לאשקלון (בבחינת השבת עטרת שנות ה-70 ליושנה), עלולה להביא על ראשיהם אסונות נוספים כאסון עברונה. ואולי בכלל מישהו בממסד הפקידותי ואו הפוליטי, חולם להשלים בביתם את חזון תעלת סואץ ב' מצינורות בין אילת לאשקלון, מבוך צינורות שיימתח במפרץ ובמדבר הכי יפים בעולם. לך תדע, כאשר המדינה מחזיקה את הקלפים קרוב לחזה, החשש של נתיניה מתעצם. אפשר אגב לראות את זוועות אסון עברונה 2014 כאן בתמונות היפות שצילם אילן מור. בינתיים התושבים והיישובים שומרים על שקט יחסי, בתקווה להגיע עם המדינה להסכם שיוכלו לחיות אתו. פה ושם הפגנה, אבל לא אירוע שמאחוריו עומד הציבור במסה קריטית.
ובכלל זוהי תופעה: ככל שהמדינה מתחזקת ומתעצמת, ככה תושביה נחלשים ומסתכסכים. את הכעס והתסכול כולנו רואים ברשתות החברתיות, בכביש, ובהתנהגויות חברתיות אחרות, שלא זה המקום לרדת לעומק המניע שלהם.
תושבי אילת והסביבה ממשיכים לצאת לרחובות כדי לקבל מידע על חייהם, ולמחות על שגורמים להם לשוטט באפלה; כך גם תושבי תל אביב והסביבה שיוצאים כדי לקבל מידע על הסכם פייזר, כמו גם כנגד גילויי האפליה והרודנות שהביאה איתה הקורונה. באילת ובתל אביב מדובר במאות אנשים נחושים, טובים, וערכיים, אבל חסרי גב ציבורי חזק, שעשוי לאפשר להם לחולל שינוי ולכפות על המדינה להצניע לכת, לא להתנשא, לפרט בפני הציבור את תוכניותיה, עכשיו, בטרם מתגבשת החלטה, כאשר הפרטים הם בגדר חומר גלם, אשר ממנו תתנקז החלטה.
אם ההפגנות בתל אביב ובאילת היו מביאות לאיזון בין כוחה המוחלט של המדינה לבין חולשת תושביה, הייתה תכנית תמ"א 37, ותוכנית המתאר ביחס לצינור של קצא"א (אותו קיבל בירושה מקו צינור אילת אשקלון), שקופה משחר חתימתה של קצא"א על רבע מלה בהסכם עם חברה מהאמירויות, או מכל מקום אחר בעולם; וכך גם היה חשוף בפני הציבור החומר שנלווה לדיונים על תכנית המתאר, כמו תוכניותיה המפורטות של חברת הנפט לגבי הזרמת הנפט ולגבי המשך נוכחותה במפרץ ובמדבר וכל פעולותיה העתידיות בהם; וכן כל תוכניות מנהל התכנון, וכל תוכניות האוצר ושר האוצר, לגבי אילת, לגבי המפרץ, לגבי יישובי אילות, ולגבי כל הישובים על תוואי הצינור: כל אלה היו שקופים ופרושים בפני הציבור, למען דיון עמוק ונוקב, צלול ובהיר כמו המפרץ והמדבר.
The Planning Administration in the Ministry of Finance is one of the expressions of the state, and the state knows every detail in agreements that companies like Katsa enter into with foreign oil companies, so why do the residents of Eilat and the Eilot regions know nothing about Katsa's agreement with the foreign company from the Emirates? After all, the absorption of the additional oil that will be derived from such an agreement, and its flow to the north, will take place entirely in their home: in the beautiful port, in the wondrous desert.
This is of course an innocent question, which is like asking why the state does not tell its citizens what is in its agreement with Pfizer. The State of Israel of the last decades is a republic, and a republic is always more important than its citizens. and in any case, the citizens do not have a non-institutional apolitical mechanism, which will oblige the kingdom to place a public decision on their table before a decision is made (an act that is not like placing a decision on the Knesset table). and do it by law, not voluntarily.
It is worth clarifying the deep meaning of this point: on the question of whether Israel is first a state and only then a society, the Israeli Republicans have won for the time being.
Jewish history as a vibrant society with a variety of attitudes, views and decisions, value decisions and social decisions, is fading in the face of the exclusive existence of the state in the public arena. and those who believe that the Knesset is the public should delve deeper into the Israeli political structure: the Knesset is the expression of the parties, and only their power is the will of the public. The Knesset is not the direct expression of the will of the public, it is the direct expression of the will of the parties. and the parties are the political establishment.
Katsa did not come last week to a meeting with leaders and residents in the Eilot region, although residents in the area invited the company, and waited impatiently for this meeting, and would very much like to hear what exactly the company has agreed with the emirates, and exactly how much oil, when and how, it intends to pass through their home. and of course, whether the new format of transferring an estimated initial quantity of a tanker and a quarter of oil each week from Eilat to Ashkelon (and may approach the quantities of the 1970s), could bring additional disasters to their heads, such as the Avrona disaster. and perhaps someone in the bureaucratic or political establishment dreams of completing the vision of the Suez Canal B from the pipes between Eilat and Ashkelon, a maze of pipes that will stretch in the most beautiful bay and desert in the world: when the state holds the cards very close to the chest, the fear of its subjects intensifies. meanwhile, the residents and their leaders are maintaining relative calm, hoping to reach an agreement with the state that they can live with. Here and there a demonstration, but not an event behind which the public stands in critical mass.
