assumption & Analysis
הנחה & ניתוח
האם צריך ואפשר לעתור לבית המשפט בדרישה לחשוף את חקירת הרצוג בפרשת עמותות ברק?
צילום: אילן מור. תעלת סואץ מצינורות?
ע' תל אביב: הפסל זקוק לשיפוץ בטיחותי
בהרצה
إطلاق صحفية جديدة
גיליון 0005 17.10.21
editor@tipp.co.il
עדויות על מרמה וגזענות בהעסקת עובדים פלסטינים בישראל
أدلة على الاحتيال والعنصرية في توظيف العمال الفلسطينيين في إسرائيل
עיתון בין אויבים
A newspaper among enemies
על פי העדויות, עובדים פלסטינים שמקבלים אישור לעבוד בישראל נאלצים לשלם לרמאים עד רבע משכרם, רק כדי שיוכלו לקבל אישור מיוחל לעבוד. ואם מישהו תוהה, מדובר כמובן בתשלום חודשי ולא חד פעמי. איך זה עובד? פשוט ואכזרי.
תגובת רשות האוכלוסין וההגירה:
"במסגרת תנאי ההיתר להעסקת עובד פלסטיני כדין בישראל, חלה על המעסיק חובה להעסיקו בהעסקה ישירה ואסור לו להעביר את העובד הרשום על שמו למעסיק אחר, בין אם בתמורה ובין אם ללא תמורה.
בנוסף, חלה על המעסיק חובה לשלם לעובד הפלסטיני שכר ותשלומים סוציאליים בהתאם לדיני העבודה החלים בישראל.
כאשר מתגלות ראיות להפרת תנאי ההיתר, נוקטת רשות האוכלוסין וההגירה בהליכי אכיפה מנהלית כלפי המעסיק, העובד רשאי לפנות למשרד הכלכלה וכן ניתן לפתוח בהליך פלילי".
وفقًا للشهادات, يُجبر العمال الفلسطينيون الذين حصلوا على تصريح للعمل في إسرائيل على دفع ما يصل إلى ربع رواتب المحتالين, فقط حتى يتمكنوا من الحصول على تصريح عمل طال انتظاره. وإذا تساءل أي شخص, فهذه بالطبع دفعة شهرية وليست دفعة لمرة واحدة. كيف يعمل هذا؟ بسيطة وقاسية.
استجابة سلطة السكان والهجرة:
"بموجب شروط تصريح العمل القانوني لعامل فلسطيني في إسرائيل ، يلتزم صاحب العمل بتوظيفه مباشرة ولا يجوز له نقل الموظف المسجل باسمه إلى صاحب عمل آخر, سواء بمقابل أم لا.
بالإضافة إلى ذلك, يلتزم صاحب العمل بدفع أجور العامل الفلسطيني ومدفوعاته الاجتماعية وفقًا لقوانين العمل المعمول بها في إسرائيل.
عند اكتشاف دليل على انتهاك شروط التصريح, تتخذ سلطة السكان والهجرة إجراءات تنفيذ إدارية ضد صاحب العمل, ويجوز للموظف التقدم بطلب إلى وزارة الاقتصاد ويمكن بدء الإجراءات الجنائية ".
מעקב tipp.co.il
tipp.co.il Exclusive
תל אביב: הפסל בכיכר הבימה זקוק לשיפוץ בטיחותי בהקדם
Tel Aviv Municipality: The statue in Habima Square needs a safety renovation soon
בעקבות הסיפור שהבאנו כאן בגיליון הקודם, ובו עדות מצולמת על סדק וחלודה בבסיס הפסל הנטוי בחדות של קדישמן בכיכר הבימה, ובעקבות שאלתנו באותה כתבה, אם הפסל הוותיק שמשקלו רב, והוא נוטה כאמור בזווית חדה, אינו מסוכן לציבור, השיבה עיריית תל אביב, ומסרה בתגובה את הדברים הבאים:
"מצבו של הפסל ידוע ומוכר לנו והוא נמצא במעקב צמוד של מהנדס מבנים. הפסל אינו במצב המסכן את הסביבה אך זקוק לשיפוץ בטיחותי בהקדם. השיפוץ עתיד לצאת לפועל בחודשיים הקרובים".
Following the exclusive story we presented in our previous issue, with photographic evidence of a crack and rust at the base of Kadishman's sharply sloping statue in Habima Square, and following our question in the same article, whether the old statue is dangerous to the public, the Tel Aviv Municipality responded:
"The condition of the sculpture is known to us and is closely monitored by a structural engineer. The sculpture is not in a condition that endangers its surroundings but needs a safety renovation soon. The renovation will be carried out in the next two months."
פלסטינים חסרי מעמד בארצם: תוצאות השליטה הישראלית על מרשם התושבים הפלסטיני
فلسطينيون بلا مكانة في بلدهم: نتائج السيطرة الإسرائيلية على سجل السكان الفلسطينيين
השליטה המעשית של ישראל על מרשם התושבים הפלסטיני, גרמה שאלפי פלסטינים שעברו ממען אחד למען אחר, למשל מעזה לחברון, נשארים חסרי מעמד במקום מגוריהם החדש, במקרה הזה בחברון, כי ישראל לא אישרה את המעבר. כך אלפי פלסטינים בגדה המערבית, מקיימים חיי פרנסה, וחיי חברה ומשפחה, מוגבלים, כי הם חוששים לנוע בדרכים שמא ייעצרו. ומה קורה אם הם זקוקים לבית חולים שהדרך אליו עוברת במחסום ישראלי?
כחלק מההסכמים המדיניים, ישראל העבירה את תפעולו של מרשם התושבים הפלסטיני לידי הרשות הפלסטינית. אבל מדובר בצעד חסר משמעות אזרחית של ממש, שכן לכל שינוי שהפלסטינים רוצים להכניס במרשם התושבים שלהם עצמם, נדרש אישור של ישראל, ואם ישראל אינה מאשרת למשל כתובת חדשה לאדם שחפץ לשנות את חייו, אין ולא יהיה שינוי במרשם התושבים הפלסטיני, והמבקש יישאר רשום במקום שישראל הסכימה לגביו. למשל אם תושב עזה, עבר להתגורר בגדה המערבית בלי שישראל אישרה את מעברו, הוא לא יוכל לקבל תעודה פלסטינית מעודכנת עם מקום מגוריו החדש, אף כי הוא אזרח הרשות, ומצידה הוא כן רשאי לעבור דירה, או להתחתן בעיר אחרת. כיוון שבמובן הישראלי האדם הזה, בכתובתו החדשה, אינו מוכר, הוא יהיה לפיכך חסר מעמד אזרחי מלא בכתובתו החדשה, וחסר תעודה פלסטינית מעודכנת.
איש לא יודע את המספר המדויק של חסרי המעמד הפלסטינים שגרים בערי הגדה רמאללה, שכם, טול כרם, ג'נין ועוד, אבל ההערכה היא שמדובר באלפי פלסטינים שחיים כך: הם לא נעים בדרכים בין הערים הפלסטיניות מפחד שייעצרו, וממילא הם לא מקיימים בשל כך חיי חברה ומשפחה תקינים, ואולי הדבר החשוב ביותר, הם גם אינם חופשיים לקבל טיפול רפואי ראוי ככל התושבים הפלסטינים האחרים בעלי התעודות, מפחד שהדרך אל בית החולים, תחצה מחסום ישראלי.
פנינו למנהל האזרחי לקבל תגובה, אך עד מועד סגירת הגיליון, לא התקבלה תגובתו
تسببت سيطرة إسرائيل العملية على سجل السكان الفلسطينيين في بقاء آلاف الفلسطينيين الذين انتقلوا من مكان إلى آخر, على سبيل المثال من غزة إلى الخليل, بلا جنسية في مكان إقامتهم الجديد, في هذه الحالة في الخليل, لأن إسرائيل لم توافق. الحركة. وهكذا, يعيش آلاف الفلسطينيين في الضفة الغربية مصدر رزق, والحياة الاجتماعية والعائلية محدودة لأنهم يخشون التنقل على الطرقات خشية اعتقالهم. وماذا يحدث إذا احتاجوا إلى مستشفى يمر الطريق إليه عبر حاجز إسرائيلي؟
كجزء من الاتفاقات السياسية, سلمت إسرائيل عملية سجل السكان الفلسطينيين إلى السلطة الفلسطينية. لكن هذه خطوة مدنية حقيقية, لأن أي تغيير يريد الفلسطينيون إجراؤه في سجلهم السكاني يتطلب موافقة إسرائيلية, وإذا لم توافق إسرائيل على عنوان جديد لشخص يريد تغيير حياته, فلا يوجد تغيير في سجل السكان الفلسطيني, ويبقى مقدم الطلب مسجلاً وافقت عليه إسرائيل. على سبيل المثال, إذا انتقل أحد سكان غزة إلى الضفة الغربية دون موافقة إسرائيل على انتقاله, فلن يتمكن من الحصول على شهادة فلسطينية محدثة بمحل إقامته الجديد, على الرغم من أنه مواطن في السلطة الفلسطينية, ويمكنه الانتقال إلى مدينة أخرى. بما أن هذا الشخص, بالمعنى الإسرائيلي, في عنوانه الجديد, غير معترف به, فإنه سيفتقر بالتالي إلى الحالة المدنية الكاملة في عنوانه الجديد, ويفتقر إلى شهادة فلسطينية محدثة.
لا أحد يعرف بالضبط عدد الفلسطينيين عديمي الجنسية الذين يعيشون في مدن الضفة الغربية مثل رام الله ونابلس وطولكرم وجنين وغيرها, لكن يُقدر أن آلاف الفلسطينيين يعيشون على هذا النحو: فهم لا يتنقلون على الطرق بين المدن الفلسطينية من أجل الخوف من الاعتقال. الحياة الاجتماعية والعائلية العادية, وربما الأهم, هي أيضًا لا تتمتع بالحرية في تلقي الرعاية الطبية المناسبة مثل باقي السكان الفلسطينيين الذين يحملون الشهادات, خوفًا من عبور الطريق إلى المستشفى حاجزًا إسرائيليًا.
طلبنا من الإدارة المدنية الرد, ولكن بحلول الوقت الذي أُغلق فيه الملف, لم يكن رده قد وصل
תעלת סואץ של צינורות?
?Suez Canal made of pipes
מאמר מערכת
فتتاحية
מנהל התכנון במשרד האוצר הוא אחד מביטויי המדינה, והמדינה יודעת כל פרט בהסכמים שכורתות חברות כמו קצא"א עם חברות נפט זרות, אם כן מדוע תושבי אילת ויישובי חבל אילות, לא יודעים דבר על ההסכם של קצא"א עם החברה הזרה מהאמירויות? הרי קליטת הנפט הנוסף שתיגזר מהסכם כזה, והזרמתו צפונה, תתרחש לגמרי בביתם: בנמל היפה, במדבר המופלא.
זוהי כמובן שאלת תם, שכמוה כמו לשאול מדוע המדינה לא מספרת לאזרחיה מה יש בהסכם שלה עם פייזר. מדינת ישראל של העשורים האחרונים היא רפובליקה, ורפובליקה קודמת לאזרחיה. ולאזרחים ממילא אין מנגנון א-פוליטי א-ממסדי, שיחייב את הממלכה להניח על שולחנם החלטה ציבורית טרם הכרעה (להבדיל מלהניח על שולחן הכנסת). ולעשות את זה מכוח החוק, ולא בהתנדבות.
כדאי להבהיר את המשמעות העמוקה של הנקודה הזאת: בשאלה האם ישראל היא ראשית כל מדינה ורק אחר כך חברה, ניצחו לפי שעה הרפובליקנים הישראלים. ההיסטוריה היהודית כחברה תוססת בשלל עמדות השקפות והכרעות ערכיות וחברתיות, דוהה מול הקיום הנוקב והאקסקלוסיבי של המדינה בזירה הציבורית. ומי שסבור כי הכנסת היא היא, הציבור, כדאי להעמיק במבנה הפוליטי הישראלי: הכנסת היא הביטוי למפלגות, ורק התפלגותן היא רצון הציבור. הכנסת היא לא הביטוי הישיר לרצון ציבור, היא הביטוי הישיר לרצון המפלגות. והמפלגות הן הממסד הפוליטי.
קצא"א לא באה בשבוע שעבר לפגישה עם מנהיגים ותושבים בחבל אילות, למרות שהתושבים והיישובים באזור הזמינו אותה, וחיכו לה בקוצר רוח, וייחלו בכל מאודם לשמוע מה בדיוק החברה סיכמה עם האמירויות, וכמה נפט בדיוק, מתי ואיך, היא מתכוונת להעביר דרך הבית שלהם.
וכמובן האם המתכונת החדשה של העברת כמות התחלתית מוערכת של מכלית ורבע נפט בשבוע מאילת לאשקלון (בבחינת השבת עטרת שנות ה-70 ליושנה), עלולה להביא על ראשיהם אסונות נוספים כאסון עברונה. ואולי בכלל מישהו בממסד הפקידותי ואו הפוליטי, חולם להשלים בביתם את חזון תעלת סואץ ב' מצינורות בין אילת לאשקלון, מבוך צינורות שיימתח במפרץ ובמדבר הכי יפים בעולם. לך תדע, כאשר המדינה מחזיקה את הקלפים קרוב לחזה, החשש של נתיניה מתעצם. אפשר אגב לראות את זוועות אסון עברונה 2014 כאן בתמונות היפות שצילם אילן מור. בינתיים התושבים והיישובים שומרים על שקט יחסי, בתקווה להגיע עם המדינה להסכם שיוכלו לחיות אתו. פה ושם הפגנה, אבל לא אירוע שמאחוריו עומד הציבור במסה קריטית.
ובכלל זוהי תופעה: ככל שהמדינה מתחזקת ומתעצמת, ככה תושביה נחלשים ומסתכסכים. את הכעס והתסכול כולנו רואים ברשתות החברתיות, בכביש, ובהתנהגויות חברתיות אחרות, שלא זה המקום לרדת לעומק המניע שלהם.
תושבי אילת והסביבה ממשיכים לצאת לרחובות כדי לקבל מידע על חייהם, ולמחות על שגורמים להם לשוטט באפלה; כך גם תושבי תל אביב והסביבה שיוצאים כדי לקבל מידע על הסכם פייזר, כמו גם כנגד גילויי האפליה והרודנות שהביאה איתה הקורונה. באילת ובתל אביב מדובר במאות אנשים נחושים, טובים, וערכיים, אבל חסרי גב ציבורי חזק, שעשוי לאפשר להם לחולל שינוי ולכפות על המדינה להצניע לכת, לא להתנשא, לפרט בפני הציבור את תוכניותיה, עכשיו, בטרם מתגבשת החלטה, כאשר הפרטים הם בגדר חומר גלם, אשר ממנו תתנקז החלטה.
אם ההפגנות בתל אביב ובאילת היו מביאות לאיזון בין כוחה המוחלט של המדינה לבין חולשת תושביה, הייתה תכנית תמ"א 37, ותוכנית המתאר ביחס לצינור של קצא"א (אותו קיבל בירושה מקו צינור אילת אשקלון), שקופה משחר חתימתה של קצא"א על רבע מלה בהסכם עם חברה מהאמירויות, או מכל מקום אחר בעולם; וכך גם היה חשוף בפני הציבור החומר שנלווה לדיונים על תכנית המתאר, כמו תוכניותיה המפורטות של חברת הנפט לגבי הזרמת הנפט ולגבי המשך נוכחותה במפרץ ובמדבר וכל פעולותיה העתידיות בהם; וכן כל תוכניות מנהל התכנון, וכל תוכניות האוצר ושר האוצר, לגבי אילת, לגבי המפרץ, לגבי יישובי אילות, ולגבי כל הישובים על תוואי הצינור: כל אלה היו שקופים ופרושים בפני הציבור, למען דיון עמוק ונוקב, צלול ובהיר כמו המפרץ והמדבר.
The Planning Administration in the Ministry of Finance is one of the expressions of the state, and the state knows every detail in agreements that companies like Katsa enter into with foreign oil companies, so why do the residents of Eilat and the Eilot regions know nothing about Katsa's agreement with the foreign company from the Emirates? After all, the absorption of the additional oil that will be derived from such an agreement, and its flow to the north, will take place entirely in their home: in the beautiful port, in the wondrous desert.
This is of course an innocent question, which is like asking why the state does not tell its citizens what is in its agreement with Pfizer. The State of Israel of the last decades is a republic, and a republic is always more important than its citizens. and in any case, the citizens do not have a non-institutional apolitical mechanism, which will oblige the kingdom to place a public decision on their table before a decision is made (an act that is not like placing a decision on the Knesset table). and do it by law, not voluntarily.
It is worth clarifying the deep meaning of this point: on the question of whether Israel is first a state and only then a society, the Israeli Republicans have won for the time being.
Jewish history as a vibrant society with a variety of attitudes, views and decisions, value decisions and social decisions, is fading in the face of the exclusive existence of the state in the public arena. and those who believe that the Knesset is the public should delve deeper into the Israeli political structure: the Knesset is the expression of the parties, and only their power is the will of the public. The Knesset is not the direct expression of the will of the public, it is the direct expression of the will of the parties. and the parties are the political establishment.
Katsa did not come last week to a meeting with leaders and residents in the Eilot region, although residents in the area invited the company, and waited impatiently for this meeting, and would very much like to hear what exactly the company has agreed with the emirates, and exactly how much oil, when and how, it intends to pass through their home. and of course, whether the new format of transferring an estimated initial quantity of a tanker and a quarter of oil each week from Eilat to Ashkelon (and may approach the quantities of the 1970s), could bring additional disasters to their heads, such as the Avrona disaster. and perhaps someone in the bureaucratic or political establishment dreams of completing the vision of the Suez Canal B from the pipes between Eilat and Ashkelon, a maze of pipes that will stretch in the most beautiful bay and desert in the world: when the state holds the cards very close to the chest, the fear of its subjects intensifies. meanwhile, the residents and their leaders are maintaining relative calm, hoping to reach an agreement with the state that they can live with. Here and there a demonstration, but not an event behind which the public stands in critical mass.
assumption & Analysis
הנחה & ניתוח
איך נראית שתיקתו של נשיא לעתיד בחקירה באזהרה במשטרה?
What does the future president's silence look like during his interrogation under a police warning
ההנחה: יש לעתור לבג"צ שחומר חקירת הרצוג בפרשת עמותות ברק ייחשף לציבור, מאת מתי כהן.
הניתוח: לא צריך, ואין סיכוי לזכות,
מאת אברהם יעקב*
ההנחה, מתי כהן:
יצחק הרצוג נבחר לנשיא המדינה, כאשר חלק מחייו הפוליטיים מוסתר מעיני הציבור. החלק האמור, הוא פרשת עמותות ברק, והוא מוסתר כיוון שהנשיא הנוכחי, שהיה אז חבר במפלגתו של ברק, שתק בחקירתו באזהרה במשטרה.
אם הנשיא הנוכחי לא היה שומר לעצמו את המידע על מה שהתרחש בפרשת העמותות, ואשר היה ידוע לו, החלק הזה בחייו הפוליטיים לא היה מוסתר. לעולם לא נדע, אם כן, את השפעתה של האמת, אם הייתה יוצאת לאור: על אהוד ברק, על יצחק הרצוג, ועל המציאות הפוליטית, המבנית והערכית, בישראל.
מאחר שיצחק הרצוג הסתיר בעצם מהציבור את כל החומר שלא שחרר לחוקריו בחקירתו באזהרה, (שהרי קרוב לוודאי שאם היה מספר לחוקריו בחופשיות, היה משתף גם אותנו כמען החשוב ביותר לדבריו של איש ציבור) לעולם גם לא נדע, אם הנשיא הנוכחי ראוי להיות נשיא מדינת ישראל, או אולי במשרה מס' 1 מחזיק אדם בלתי ראוי.
זאת הסיבה ש- tipp.co.il, צריך להגיש עתירה לבית המשפט העליון, לחייב את המשטרה לחשוף לציבור את חומרי חקירתו של יצחק הרצוג, חקירה שהחלה בשנת 2000 כשעוד היה מזכיר הממשלה, כולל צילומי וידאו, וכל דבר אחר ואו נוסף, מתוך החקירה, שבכוחם לשפוך אור על דמותו הציבורית של הנשיא הנוכחי. וזאת מתוך הנחה שהפנייה הראשונה למשטרה שתעמיד את החומר לרשות הציבור תיתקל בסירוב.
בשנת 1999, נפגשנו הרצוג ואני, באירוע שהיה בו הקשר פוליטי. נדמה לי שזה היה אירוע במשפחת הרב עובדיה יוסף, שאליו הוזמנו אנשי ציבור, אבל אינני זוכר במדויק מה היה האירוע. יצחק הרצוג אמר לי בשיחה קצרה על הדשא בצד כי אהוד ברק הבטיח לו שימונה למזכיר הממשלה. היה ברור שהוא מספר לי את הדברים, כיוון שהוא לא מונה עדין לתפקיד, והוא תוהה בין השורות אם ברק אכן ימנה אותו. כן הסקתי מנימת הדברים שהם נאמרים בטרוניה. חשבתי שהרצוג משתף אותי, עיתונאי בכלי התקשורת הכי חשוב בישראל באותה תקופה, כדי לסלול לעצמו דרך למהדורה המשפיעה למקרה שברק לא יקיים את הבטחתו. לי היה חשוב אמנם לדעת מהו המניע, ולכן גם ניסיתי לאתרו תוך כדי השיחה עם הרצוג, אבל חשוב הרבה יותר היה האם הסיפור נכון, ואם הוא נכון, האם הוא גם בעל ערך חדשותי. ובכן, כיוון שהסיפור היה בעיניי חסר ערך חדשותי, באותו רגע, לא היה צורך לנסות להצליב את המידע ולאמתו. בכל מקרה הסיפור נשמע אמין מפיו של הרצוג, מה גם שכעבור תקופה קצרה, ברק אכן מינה אותו למזכיר הממשלה. השאלה הפתוחה היא מה היה קורה אם ברק לא היה מקיים את הבטחתו להרצוג, ולא ממנה אותו למזכיר הממשלה. התהיה הזאת הפכה רלבנטית כשנה מאוחר יותר כאשר הרצוג נחקר באזהרה על פרשת עמותות ברק ושתק. כעת, כאשר הרצוג כבר נשיא, הסיפור הזה שוב בעל ערך, והציבור זכאי לדעת אם הייתה השפעה כלשהי למינויו למזכיר הממשלה, על שתיקתו בחקירה באזהרה במשטרה, ואיך נראית שתיקתו של נשיא לעתיד בחקירה באזהרה במשטרה. שאלה נוספת: מה יכול אם בכלל חומר החקירה ללמד אותנו על יחסי ברק הרצוג באותה תקופה? תפקידנו ככלי תקשורת חופשי להעמיד לציבור כל חומר שביכולתנו להגיע אליו, כדי לשפוך אור, אפילו חלקי, על השאלות האלה. לפיכך חובתנו לבדוק את ההנחה שעתירה לבית המשפט, בדרישה כי יורה למשטרה לחשוף את חומר החקירה, עשויה אכן להצליח.
בשנת 2003, אגב, החליט היועמ"ש אלייקים רובינשטיין לא להעמיד את הרצוג לדין בעניין זה, בשל חוסר ראיות.
הניתוח, אברהם יעקב*:
סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי קובע את הזכות לקבלת חומר חקירה לאחר הגשת כתב אישום.
יובהר כבר עתה: הזכות האמורה היא זכות המוקנית לנאשם בלבד! לאיש זולתו אין הזכות לקבל את חומר החקירה. יודגש כי מדובר בזכות הנובעת מסעיף 74 בלבד.
במקרה שנוגע לכבוד הנשיא יצחק הרצוג הוחלט שלא להגיש כתב אישום, ולכן סעיף 74 האמור אינו חל כאן.
לא קיימת הוראת חוק ספציפית כדוגמת סעיף 74 באשר לזכות הזאת כאשר הוחלט שלא להגיש כתב אישום.
הפסיקה הכירה בשני מקרים בהם ניתן לקבל חומר חקירה לפני הגשת כתב אישום: האחד, לצורך שימוע, והשני, לצורך הגשת ערר על החלטת תובע לסגירת התיק מבלי להגיש כתב אישום.
החלופה הראשונה אינה רלוונטית לענייננו מאחר שלא נקבע צורך בשימוע.
החלופה השניה אינה רלוונטית מאחר שהמועד להגשת ערר חלף לפני שנים רבות וגם מאחר שזכות זו שמורה לנפגע העבירה, קרי, למתלונן.
השאלה היא האם יש להרחיב את הזכות, כך שהיא תחול גם על עותרים ציבוריים כדוגמת העיתונות, התנועה לאיכות השלטון וכדומה.
לטעמי, אין לעשות כן. מדובר בהליך פלילי המנוהל על ידי המדינה ואין מקום להתיר פגיעה כה קשה בפרטיותו של כל אדם, לרבות איש.ת ציבור. יש לזכור, שמדובר באדם שנחקר בקשר לעבירה והוחלט שלא להגיש כתב אישום נגדו או נגד אחר. עניין זה מקבל משנה תוקף כאשר קיימת תרופה חלופית, והיא עתירה לבג"צ נגד היועץ המשפטי לממשלה שיבוא וייתן טעם מדוע לא יוגש כתב אישום נגד אותו אדם. עתירה כזו צריכה להיות מוגשת בתכוף להחלטה הסופית שלא להגיש כתב אישום.
העובדה שמדובר באיש ציבור שנבחר לכהונת נשיא המדינה, ושתק בחקירתו, אין בה כדי לשנות מכמה טעמים: מן ההיבט הפרקטי, כי ממה נפשך, הטענה היא שהנשיא הרצוג שתק בחקירתו. מה יועיל גילוי חומר החקירה? יתגלה תמליל חקירה בו הוא נשאל שאלות ואינו משיב עליהן. מה זה יוסיף לידוע לנו היום?
מן ההיבט החוקתי, ערכי, יש לזכור שגם לאיש הציבור יש זכויות ולא ניתן לתקוף אותו כל חייו על מעשה שעשה או לא עשה לפני שנים רבות וזאת, כאשר בזמן אמת ניתן היה לעתור לבג"צ כפי שכבר הוסבר לעיל. עניין זה ידוע בשם "אינטרס ההסתמכות".
היום, לאור השיהוי הניכר לא ניתן לשוב לעניין זה ויש להתחשב גם בעיקרון של סופיות הדיון.
מכאן, שעל פי הדין הפלילי החל, אין לציבור הזכות לקבל חומר חקירה של אדם כלשהו, לרבות איש ציבור ונשיא המדינה בכלל זה.
נשאלת השאלה אם ניתן לבקש את חומר החקירה עפ"י חוק חופש המידע.
נראה לי כי גם כאן התשובה היא שלילית.
סעיף 9 לחוק חופש המידע קובע בסעיפים קטנים 3 ו-4, כי אין לגלות מידע המהווה פגיעה בפרטיות וכן אין לגלות מידע אשר גילויו יכול לשבש את התפקוד של הרשות הציבורית.
בנוסף, קובע סעיף 14 סעיף קטן 8 כי החוק לא יחול על כל גוף או רשות שיש להם סמכות חקירה עפ"י דין.
מכאן עולה שחוק חופש המידע אינו חל על המשטרה מכיוון שהיא גוף שיש לו סמכות חקירה מן הדין.
סיכומו של דבר, עתירה בסוגייה זו נדונה לכישלון. בכל מקרה, דרישה ראשונה יש להפנות למשטרת ישראל, לחשוף את המידע שברשותה, ורק במקרה של סירוב פתוחה הדרך לעתור לבג"צ, עתירה שהיא כאמור חסרת סיכוי
*פרשננו המשפטי. בעבר סגן נשיא בית המשפט המחוזי, מחוז מרכז
Assumption by Mati Cohen:
Yitzhak Herzog was elected president, with part of his political life hidden from the public eye. The said part is the story that was called Ehud Barak's associations and took place on the eve of the1999 elections. This story is not visible to the public because the current president has maintained his right to remain silent during his interrogation under police warning.
If the current president had not kept to himself the information about what happened in the story of Barak's associations and which he knew, whatsoever, this part of his political life would not have been hidden. Therefore, we will never know, the effect of the truth, if it were published: on Ehud Barak, on Yitzhak Herzog and on the political structural and value reality in Israel.
Since Yitzhak Herzog hid from the public all the information he did not release to his interrogators in his interrogation under warning, (because if he were to tell his interrogators everything he knew freely, he would probably share these details with us as well, as the public is the most important address of a leader (. We will also never know whether the current president deserves to be the president of the State of Israel, or perhaps in office No. 1 holds an unworthy person.
That is why tipp.co.il, should file a petition to the Supreme Court, obliging the police to disclose to the public the materials of Yitzhak Herzog's investigation, an investigation that began in 2000 when he was still the cabinet secretary, including video footage, and anything else, from the investigation, that have the power to shed light on the public image of the current president. This is on the assumption that our preliminary request to the police to disclose the investigation materials will be met with a refusal.
In 1999, Herzog and I met at an event that was politically inspired. It seems to me that this was an event in the family of Rabbi Ovadia Yosef, to which public figures were invited, but I do not remember exactly what the event was. Yitzhak Herzog told me in a short conversation on the edge of the grass that Ehud Barak promised him that he would be appointed cabinet secretary. It was clear that he was telling me these things, since he had not yet been appointed to the position, and he was wondering between the lines whether Barak would appoint him. I deduced from the tone of the things they said dissatisfied. I thought Herzog was sharing with me, a journalist in the most important media in Israel at the time, to pave the way for our influential edition in case Barak did not keep his promise. It was important for me to know what the motive was, so I also tried to locate it while talking to Herzog, but much more important was whether the story was true, and if it was true, whether it was also newsworthy. Since the story was in my eyes without any news value, at that moment, there was no need to try to verify the information. In any case, the story sounds credible, especially since a short time later, Barak did appoint Herzog secretary of government. The open question is what would have happened if Barak had not kept his promise to Herzog, and not put him in the position. This question became relevant about a year later when Herzog was questioned under warning and maintained his right to remain silent. Now that Yitzhak Herzog is already president, this story is valuable again, and the public is entitled to know if there was any impact on his appointment as secretary of government, on his silence during a police interrogation, and what an important leader's silence on a police investigation looks like. Another question: What, if at all, can the material of the investigation teach us about Barak Herzog's relationship at that time?
Our role as free media is to provide the public with any material we can reach, to shed light, even partial light, on these questions. It is therefore our duty to examine the presumption that a petition to the court may succeed.
In 2003, by the way, Attorney General Eliakim Rubinstein decided not to prosecute Herzog in this matter, due to lack of evidence.
Analysis by Avraham Yaakov*:
Section 74 of the Criminal Procedure Act provides for the right to receive investigative material after the filing of an indictment.
It will be clarified at the outset: the aforesaid right is a right granted to the defendant only! no one else has the right to receive the investigation material. It should be emphasized that this is a right deriving from section 74 only.
In the case concerning the honorable President Yitzhak Herzog, it was decided not to file an indictment, and therefore the aforesaid section 74 does not apply here.
There is no specific statutory provision such as section 74 as to this right when it has been decided not to indict.
The ruling recognized two cases in which investigative material can be obtained before an indictment is filed: one, for the purpose of a hearing, and the other, for the purpose of filing an appeal against a prosecutor's decision to close the case without filing an indictment.
The first alternative is not relevant in our case since no need for a hearing was determined.
The second alternative is irrelevant because the deadline for filing an appeal passed many years ago and because this right is reserved for the victim of the offense, i.e., for the complainant.
The question is whether the right should be extended so that it also applies to public petitioners such as the press, or for example the Movement for Quality of Government and so on.
In my opinion, this should not be done. The proceeding in question is a criminal proceeding conducted by the state and there is no place in this case to permit such a serious invasion of the privacy of any person, including public figures. It should be remembered that this is a person who was interrogated in a connection that he had or did not have for the offense, and it was decided not to file an indictment against him or another person. this matter becomes even more valid when there is an alternative proceeding, and it is a petition to the High Court against the Attorney General who will be asked to explain why no indictment will be filed against that person. Such a petition should be filed close to the final decision not to file an indictment.
The fact that this is a public figure who was elected to the presidency, and remained silent during his interrogation, does not change the picture for several reasons: from a practical point of view, the claim is that President Herzog was silent during his interrogation, so what good is the discovery of the interrogation material? After all, an interrogation transcript will be revealed in which he is asked questions and does not answer them. What will this add to what we know today?
From the constitutional, value aspect, it should be remembered that the public figure also has rights and cannot be attacked all his life for an act he did or did not do many years ago, when in real time it was possible to appeal to the High Court as already explained above. that matter is known as “the interest of reliance".
Today, considering the considerable delay, it is not possible to return to this matter and the principle of finality of the discussion must also be considered.
Hence, that under applicable criminal law, the public has no right to receive investigative material from any person, including a public figure and the President of the State.
The question arises as to whether the material of the investigation can be requested under the Freedom of Information Act.
It seems to me that here too the answer is no.
Section 9 of the Freedom of Information Act stipulates in subsections 3 and 4 that information that constitutes an invasion of privacy must not be disclosed, nor must information be disclosed whose disclosure could disrupt the functioning of the public authority.
In addition, section 14 subsection 8 provides that the Act shall not apply to any body or authority having the power of inquiry under the law.
It follows that the Freedom of Information Act does not apply to the police because it is a body that has the authority to investigate on behalf of the law.
In conclusion, a petition on this issue is doomed to failure. In any case, a first demand must be made to the Israel Police, to disclose the information in its possession, and only in the event of a refusal will the way be open to petition the High Court, a petition that is as stated hopeless
*Our legal commentator. Formerly Vice President of District Court, Central District.