Talking about a revolution
"לא נציית"
האם הקדישמן בכיכר הבימה מסוכן?
בהרצה
إطلاق صحفية جديدة
גיליון 0004 27.09.21
publisher@tipp.co.il
editor@tipp.co.il
3 מכל 5 נשים ערביות שנרצחו, התלוננו במשטרה לפני הרצח
ثلاث (3) من بين كل خمس (5) نساء عربيات قتلن كنّ قدمن شكوى للشرطة
עיתון בין אויבים
A newspaper among enemies
בכותרת למעלה אלה הם נתוני שנת 2020. אבל יותר מכך: שיעור הנשים הערביות שהתלוננו במשטרה על אלימות לפני שנרצחו, הוכפל בשנת 2020 לעומת 5 השנים שקדמו לה, אבל התלונות האמיצות של הנשים לא הצילו אותן מרצח. ארגון הנשים הערביות כיאן מוחה על אזלת ידה של המשטרה, ודורש ממנה וממשרד המשפטים את כלל הנתונים על רצח נשים ערביות
ארגון כיאן עתר בחודש דצמבר 2020 נגד משטרת ישראל ומשרד המשפטים, בדרישה לקבל נתונים סטטיסטיים על רצח נשים ערביות. בתשובה מקדמית לעתירה, מסרה המשטרה השנה חלק ממסד נתונים על רצח נשים ערביות, בשנים 2015-2020. לדברי הארגון המשטרה עדין מסרבת למסור את כלל הנתונים שבידה; פילוח הנתונים שכן נמסרו מעלה תמונה מזעזעת, של נשים ערביות שאזרו אומץ, וניגשו למשטרה, והגישו תלונה על אלימות, אבל אם הן ייחלו שתלונתן זו תציל אותן מרצח, כמיהתן להישאר בחיים נכזבה והן נרצחו על אף תלונתן. מדוע המשטרה לא הצילה את הנשים המתלוננות, למרות שהן התריעו בתחנות המשטרה על אלימות נגדן? ארגון כיאן מפנה אצבע מאשימה כלפי המשטרה, וקובע כי מדובר באוזלת יד.
אבל אם הנתונים לשנת 2020, מצביעים על אומץ ליבן של נשים ערביות, שניגשות להגיש תלונה במשטרה במטרה להציל עצמן מרצח, עולה מנתוני המשטרה דבר נוסף חשוב מאין כמוהו: אומץ הלב של נשים ערביות שחיות תחת איום, הוכפל בשנת 2020, לעומת 5 השנים שקדמו לה. ואכן מתברר כי בשנים 2015 ועד 2019, שליש מהנשים שנרצחו התלוננו במשטרה על אלימות נגדן טרם הירצחן, אבל בשנת 2020 שיעור הנשים הזה כמעט הוכפל והגיע כדי 60% מהנשים שנרצחו: כלומר 3 מכל 5 נשים שנרצחו, התלוננו על אלימות נגדן, ובכל זאת תלונתן במשטרה לא הצילה אותן מרצח.
ארגון כיאן דורש מהמשטרה וממשרד המשפטים להעמיד לרשותו ולרשות הציבור את כלל הנתונים על רצח נשים ערביות, וקובע כי על המשטרה לספק הגנה לנשים ערביות, ובוודאי לנשים שאוזרות אומץ, על אף הסיכון שהן לוקחות על עצמן, וחושפות את האלימות כלפיהן, ובכך מספקות למשטרה מודיעין ממוקד.
תגובת המשטרה:
אלימות במשפחה בכלל ואלימות בין בני זוג בפרט, הינה תופעה חברתית פסולה הדורשת טיפול והיערכות מיוחדת כלל מערכתית הן במישור החברתי והן במישור הפלילי.
משטרת ישראל מתייחסת במלוא כובד הראש ומטפלת בכל תלונה או מידע בתחום זה, כשתיקי החקירה מנוהלים באופן מקצועי ויסודי, בשיתוף פעולה מלא עם כלל הגורמים וגופי הטיפול והרווחה הרלוונטיים.
במקרים של חקירת מקרי אלימות בין בני זוג, פועלת המשטרה בכל הכלים המצויים ברשותה מכוח החוק, הכל בהתאם לנסיבות המקרה, בכלל זה מעצר והליכי מעצר עד תום ההליכים, כתבי אישום והוצאת צווי הרחקה נגד חשודים, וכלה במתן מענה משלים להגנה על קורבן העבירה בשיתוף גורמי הרווחה. נציין כי במקרים מסוימים, מעבר לניהול ההליך החקירתי, מוצעים לקורבנות העבירה פתרונות בכדי לשמור על ביטחונם האישי אך לא פעם מסרבים לקבלת פתרונות אלה.
באשר לעלייה במספר התלונות בנושא, בעשרות תחנות משטרה ברחבי הארץ לרבות בחברה הערבית פועלים עובדים סוציאליים המסייעים ומעניקים שרות לחברה הערבית, דבר המוביל לעלייה בחשיפת העבירות והסיוע בטיפול בהן.
משטרת ישראל ומשרד המשפטים סיפקו את מירב הנתונים הנדרשים לבימ"ש במסגרת עתירה שהוגשה בעניין זה. לאור תוכן ומהות הבקשה, מתן המענה הצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה, והעותרת אכן קיבלה מענה הכולל נתונים רבים בהתאם לבקשתה.
נמשיך לפעול כנגד גילוי אלימות בכלל וכנגד נשים בפרט, תוך שימוש בכלל האמצעים העומדים לרשותנו מכוח החוק, הכל במטרה לספק הגנה לקורבנות העבירה ולמצות את הדין עם המעורבים.
هذا ما تبيّنه معطيات العام 2020. كما تشير المعطيات إلى أن نسبة النساء اللواتي اشتكين للشرطة عن تعرضهنّ للعنف قبل قتلهن، تضاعفت في العام 2020 عما كانت علية قبل سنوات خمس؛ لكنّ الشكاوى المقدّمة من النساء اللواتي استجمعن شجاعتهن للتقدم بشكوى لم تنقذهنّ من القتل. جمعية كيان – تنظيم نسوي، تحتج على عجز الشرطة وتطالب المؤسسات الرسمية من ضمنها وزارة القضاء بنشر معطيات إضافية
جمعية كيان- تنظيم نسويّ، قدّمت التماسًا في ديسمبر 2020 ضد الشرطة الإسرائيلية ووزارة القضاء من أجل الحصول على معطيات خاصة بقتل النساء العربيات، وفي أعقاب ذلك، قامت الشرطة بنشر بعض المعطيات المعطيات بشأن أعداد النساء اللواتي قتلن ما بين السنوات 2015-2020.
من تحليل المعطيات نرى صورة صادمة عن نساء عربيات استجمعن شجاعتهن من أجل التوجه للشرطة والتقدم بشكوى عن تعرضهنّ للعنف، آملات بأن شكواهنّ ستنقذهن من الموت، لكنّ توقهن للحياة لم يتحقق وقتلن رغم تسجيل الشكوى. لماذا لم تنقذ الشرطة هؤولاء النساء اللواتي تقدمن بشكاوى، رغم أنهنّ تحدثنّ عن العنف الممارس ضدهن؟ جمعية كيان توجه اللوم للشرطة وتتهمها بالتقصير.
هذه المعطيات الخاصة بالعام 2020، تدل على شجاعة النساء العربيات اللواتي تقدمن بشكوى للشرطة من أجل إنقاذهن، إلا أنها أيضًا تدل على أمر ليس أقل أهمية: شجاعة النساء المهددات تضاعفت في العام 2020 نسبةً الى السنوات الخمس السابقات. يتضح من المعلومات بأنه بين 2015 وحتى 2019، ثلث النساء اللواتي قتلن كنّ قد قدمن شكوى للشرطة عن تعرضهن للعنف قبل قتلهن، لكن سنة 2020، نسبة النساء اللواتي اشتكين للشرطةتقريبًا تضاعفت ووصلت الى 60% من النساء المقتولات: 3 نساء من بين كل 5 نساء قتلن، كنّ قد اشتكين للشرطة عن تعنيفهن، ومع ذلك، لم يمنع هذا الأمر قتلهن.
جمعية كيان تكالب الشرطة ووزارة القضاء بالكشف عن معطيات إضافية، وتؤكد أنه على الشرطة حماية النساء العربيات، وبالطبع أولئك اللواتي استجمعن الشجاعة وكشفن عن العنف الذي يتعرضن له، وبذلك زودن الشرطة بإخبارية عينيّة.
גרעין המלחמה ביסודות רודניים צועד בתל אביב
Battle for Democracy March in Tel Aviv
וכן, בעיניהם מדובר במלחמה, לא רק במאבק. הרושם הוא שהם נחושים לעצור התדרדרות בציפור הנפש של התרבות הישראלית המודרנית: הדמוקרטיה. והמשטרה, שבעבר ראינו ממנה סוסים בוטשים בני אדם ברחובות, בסגר הראשון, ומחסומים מאוישים בשוטרים ומתוגברים בחיילים בצמתים מרכזיים בערי ישראל, למדה כנראה משהו בשנה החולפת, ובהפגנה במוצ"ש האחרון, התנהגה למופת: בנינוחות עניינית מפתיעה, בדיוק כפי שמשטרה במשטר דמוקרטי אמורה להתנהג. המשטרה פינתה את הדרך לצועדים ברחובות תל אביב, והסירה כל מכשול בפניהם להביע את עמדתם הנוקבת. אחת ממנהיגות המאבק, אף הפנתה קריאה לרמאללה, והיא קוראת גם "לאחינו הפלסטינים", להצטרף למאבק, ודוחקת בהם לא להניח ליסודות דיקטטוריים לפרוח בשטחי הרשות, כפי שהצועדים בתל אביב לא יניחו ליסודות דיקטטוריים להתפתח בישראל.
המניע המתוקשר של הפגנת החיסונים בתל אביב, אם כן, הוא ההתנגדות לחיסונים. אבל ההיבט החשוב יותר של המאבק הציבורי הוא ההתנגדות החד משמעית לקעקוע של יסודות בדמוקרטיה. במובן הזה, 600-700 האנשים שצועדים מידי שבוע ברחובות תל אביב, הם גרעין דרוך לשמירה על המשטר הדמוקרטי, והם סוללים דרך של מחאה והתרעה למאות אלפים בני דמותם ברחבי ישראל, שלפי שעה בוהים בטיעונים הסותרים בין הממסד הרפואי וכלי התקשורת שהתבטלו בפניו, לבין מתנגדי החיסונים והמתריעים נגד ההתדרדרות בכללי יסוד דמוקרטיים. צריך לומר שהעובדה שההסכם של ממשלת ישראל עם פייזר חסוי, מוסיפה חשד ופחד, והמוחים קוראים לחשוף מיד את ההסכם הזה.
תו ירוק, וסנקציות כנגד בלתי מתחסנים, למשל חקיקה מפלה, ובוודאי סוסים ושוטרים בצמתים וברחובות, הם פתרון קל לבעיה סבוכה. אכן, מציאות המגיפה מציבה בפני הממשלה אתגר גדול, אבל הפגיעה ביסודות המשטר הדמוקרטי אינה הפתרון, שכן 700 האנשים בתל אביב יכולים לגדול בבת אחת למאות אלפים ויותר. לפיכך אם בממשלה לא יודעים למצוא פתרונות מורכבים למציאות מורכבת, כדאי לדעת הצועדים בתל אביב, שחבריה יזוזו הצידה ויניחו את האפשרות למנהיגים מפותחים יותר לעשות את זה.
And yes, in their eyes it is a battle, not just a struggle. Our impression is that they are determined to stop the deterioration of the modern Israeli culture’s most important rule: democracy. And the police, who in the past showed horses hitting people in the streets, in the first closure, and checkpoints manned by police and reinforced with soldiers at major intersections in Israeli cities, apparently learned something, and behaved on Saturday night exemplary: just as a police force in a democratic environment should behave. The police cleared the way for marchers on the streets of Tel Aviv, removing any obstacle to expressing their strong stance.
The well-publicized motive for the demonstration of vaccines in Tel Aviv, then, is opposition to vaccines. But the more important aspect of the public struggle is the unequivocal opposition to the destruction of important foundations in democracy. In this sense, the 600-700 people who march every week on the streets of Tel Aviv are a seed ready to maintain the democratic regime, and they pave the way for protests for hundreds of thousands similar to them in thought across Israel, who are currently staring at conflicting arguments between the medical establishment and the media that supports it almost unquestionably, and those who warn against the deterioration of basic democratic rules. It must be said that the fact that the Israeli government's agreement with Pfizer not published to the public adds confidentiality and fear, and the protesters call for this agreement to be revealed immediately.
A green mark, and sanctions against the unvaccinated, such as discriminatory legislation, and certainly horses and police at intersections and streets, are an easy solution to a complicated problem. Indeed, the reality of the epidemic poses a great challenge to the government but undermining the foundations of the democratic regime is not the solution, as the 700 people in Tel Aviv can grow to hundreds of thousands and more at once. Therefore, if the government does not know how to find complex solutions to a complex reality, the marchers in Tel Aviv suggest that its members move aside and leave the possibility for more developed leaders to show their skills.
האם הסדק והחלודה בפסלו של קדישמן מסכנים עוברי אורח?
Do the crack and rust in the statue endanger passers-by?
במובן התרבותי מנשה קדישמן אתגר את כוח הכבידה, כשבנה פסל פלדה כבד, אשר נשען על נקודה די צרה, ונוטה בזווית חדה. במובן המעשי, הרושם ההדיוטי הוא שהמדרכה שנושאת את פסל הפלדה, בכיכר הבימה בתל אביב, שילמה את מחיר החזון האמנותי, בסדק גדול ואנכי לפסל, וכך גם המתכת אשר בנקודה שנושאת את כובד המתכת, התפתחה בה חלודה. ר' בתמונות. אין בינינו ב- tipp.co.il מהנדסים, ואין לנו מושג אם הפסל אכן מסוכן בגלל הליקויים שנראים בעין. שלחנו פניה לדוברות עיריית תל אביב, וביקשנו שיתקשרו. אם היו מתקשרים, היינו שואלים אותם על כך, ומתריעים על הסדק באבן המדרכה ועל החלודה, אבל לצערנו לא קיבלנו מהם טלפון בחזרה. אז אנחנו מתריעים כאן.
In the cultural sense Menashe Kadishman challenged gravity, building a heavy steel sculpture, which rests on a rather narrow point, and tends at an acute angle. In a practical sense, the viewer who is not an engineer`s impression is that the sidewalk carries the steel sculpture, in Habima Square in Tel Aviv, paid the price for the artistic vision, in a large, vertical crack, and so did the metal which carried the weight of the statue which developed rust at its base. See photos. There are no engineers among us at tipp.co.il, and we have no idea if the sculpture is indeed dangerous because of the defects that are visible. We sent a mail to the Tel Aviv Municipality spokeswoman, asking them to call. If they had called, we would have asked them about it, and warned about the crack and the rust, but unfortunately, we did not get a call back from them. So, we're warning here.
מאמר מערכת
افتتاحية
אחים לנשק
יש צד אחד בפשע המאורגן הערבי הרצחני, שבכל זאת מבטא התפתחות חברתית ישראלית, והוא הצד של ההעזה: לפני שני עשורים, לא היה סיכוי שיוזמה ערבית ישראלית חברתית כלשהי תהיה נוכחת, נוקבת ומתריסה, כלפי הממסד הציבורי הישראלי, וכלפי תרבותו ההגמונית. צריך לזכור שאין יוזמה חברתית, ארגון חברתי ואו תנועה חברתית ערביים אשר נעצו את רגליהם בזירה הציבורית הישראלית, בלי מורא ובלי פחד, כמו שעשו ארגוני הפשע הערביים הרצחניים. הם אף סימנו את הדרך לציבור ערבי נקי כפיים שאפשר להעז, ואפשר לרקום בריתות עם ישראלים יהודים, אפשר לקיים איתם יוזמות, גם אם הן בריתות כוחניות, כי כוחנות היא לא מלה גסה בתרבות הישראלית.
כדי להבין איך זה קרה, צריך למקד מבט אל מקורות פשע המאורגן המזרחי הישראלי, שבשני העשורים האחרונים התברר שיש יש לו אחות תאומה שכותשת את סביבותיה בכפרי הערבים, זורעת בהם הרס ומוות ממש כמו שהפשע המזרחי עצמו עושה בערי ישראל במרכז הארץ. הפשע הערבי, כמו הפשע המזרחי, מטמין מטענים, גובה דמי חסות, וכמוהו הוא גם מייצר מעין ממסד מקביל לממסד החוקתי: שתי מדינות לשני ארגונים. זוהי אחות תרבותית, ולא אחות ביולוגית. הפשע המאורגן המזרחי פתח לפשע המאורגן הערבי סדק בדלת אל הישראליות, וזה פסע לזירה החדשה בביטחון עצמי מפליא.
מדוע ארגוני הפשע המזרחיים עשו את זה? כי יש להם כנראה את אותו מבנה נפשי כמו לאחותם בצפון, ובזירה הישראלית הציבורית יש לשתי קהילות הפשע רקע תרבותי דומה.
התקיפה הגזעית האשכנזית כנגד המזרח, משחר תקומת היהודים באמצע המאה ה-19, הולידה כעבור שנות דור את הפשע המזרחי, כתגובת נגד מתריסה ספוגת שנאה וזעם. במקרה הזה פושעי המזרח לא רק סבלו את מוראות התקיפה החברתית, אלא הוסיפו עליה סבל במו ידיהם כשהשחיתו את ערכיהם ואת סימני התרבות המפוארת ממנה באו. הזרע הראשון של שנאת חינם נטמן בכרם התימנים בסוף שנות השישים של המאה הקודמת, בארגון שכונה כנופיית הכרם. והתרבות האשכנזית שהנחילה מעמדות באופן כללי, בראש ובראשונה כלפי המזרח, הציבה את ערביי ישראל על אותו סולם חברתי, אך שלב אחד מתחת למזרחים. כך נפתחה הדרך לניצני הפשע הערבי לפרוח ולשגשג בזירת שנאה וזעם כנגד מעניו. באופן טבעי הפשע הזה חתר עם השנים ליחסים חברתיים עסקיים עם המעמד הנחות האחר בחברה הישראלית, הפשע המזרחי. בסוף התברר שהחיבור בין האחים הצליח מעל למשוער, וגם הפושעים הערבים זכו להשחית בתוכם את סימני תרבותם המפוארת.
לא רק פעולה משטרתית דרושה למיגור הפשע המאורגן בכלל, ולמיגור הפשע המאורגן הערבי בן בריתו. לשם כך דרושה גם תמורה חברתית, של כל הישראלים: מזרחים, אשכנזים, ערבים מוסלמים, ערבים נוצרים דרוזים ועוד. את הסדק בדלת, שפתחו ארגוני פשע ערביים ומזרחיים, ואשר כבר הורחב בשנים האחרונות ביוזמות נקיות כפיים וטובות, צריך להרחיב עד כדי היטמעות של כל הציבורים לכלל חברה אחת, החברה הישראלית החדשה, או עם ישראל המתחדש. לשם כך דרוש כנראה מבנה ציבורי חדש, שעוד נכתוב עליו.
الاخوة في السلاح
هناك جانب واحد للجريمة المنظمة العربية القاتلة, والتي تعبر مع ذلك عن التطور الاجتماعي الإسرائيلي, وهذا هو جانب الجرأة: قبل عقدين من الزمان, لم تكن هناك أي فرصة لأي مبادرة اجتماعية عربية إسرائيلية, مؤثرة ومتحدية , تجاه الإسرائيليين. المؤسسة العامة وثقافتها المهيمنة. يجب أن نتذكر أنه لا توجد مبادرة اجتماعية عربية أو تنظيم اجتماعي أو حركة اجتماعية تطأ أقدامها الساحة العامة الإسرائيلية دون خوف أو خوف كما فعلت التنظيمات الإجرامية العربية القاتلة. كما أنها حددت الطريق أمام جمهور عربي نظيف يمكن أن يتجرأ, ويمكن إقامة تحالفات مع يهود إسرائيليين, ويمكن عقد مبادرات معهم, حتى لو كانت تحالفات قوة, لأن القوة ليست كلمة سيئة في الثقافة الإسرائيلية .
لفهم كيف حدث ذلك, يحتاج المرء إلى التركيز على مصادر الجريمة الإسرائيلية المزراحية المنظمة, والتي تبين في العقدين الماضيين أن لها أخت توأم تسحق محيطها في القرى العربية, وتزرع الدمار والموت تمامًا مثل ج1ريمة المزراحي نفسها. يفعل في المدن الإسرائيلية في المركز. الجريمة العربية, كجريمة الشرق, تخفي المتفجرات وتتقاضى رسوم الكفالة, ومثلها تنتج نوعًا من المؤسسة الموازية للمؤسسة الدستورية: دولتان لمنظمتين. هذه أخت ثقافية وليست أخت بيولوجية. فتحت الجريمة المنظمة في الشرق صدعًا في باب الجريمة المنظمة الإسرائيلية على إسرائيل, ودخلت الساحة الجديدة بثقة مذهلة بالنفس.
لماذا فعلت المنظمات الإجرامية الشرقية هذا؟ لأنه من المحتمل أن يكون لديهم نفس البنية العقلية مثل شقيقتهم في الشمال ، وفي الساحة العامة الإسرائيلية, فإن لمجموعتي الجريمة خلفية ثقافية متشابهة.
الهجوم العرقي الأشكنازي على الشرق, منذ فجر الانتفاضة اليهودية في منتصف القرن التاسع عشر, ولّد جريمة الشرقيين بعد جيل, ردًا على الكراهية والغضب المتحدّين. في هذه الحالة, لم يتحمل مجرمو الشرق أهوال الاعتداء الاجتماعي فحسب, بل أضافوا إليها المعاناة بأيديهم إذ أفسدوا قيمهم وعلامات الثقافة المجيدة التي أتوا منها. تم دفن أول بذرة من الكراهية الحرة في مزرعة الكروم اليمنية في أواخر الستينيات, ونظمها حي يسمى عصابة الكروم. وثقافة الأشكناز التي غرست المواقف بشكل عام, أولاً وقبل كل شيء تجاه الشرق, وضعت عرب إسرائيل في نفس المستوى الاجتماعي, ولكن خطوة واحدة تحت الشرقيين. وفتح هذا الطريق أمام براعم الجريمة العربية لتزدهر وتزدهر في ساحة الكراهية والغضب ضد معذبيه. وبطبيعة الحال, سعت هذه الجريمة على مر السنين إلى إقامة علاقات اجتماعية مع الطبقة الدنيا الأخرى في المجتمع الإسرائيلي, جريمة الشرقيين. في النهاية اتضح أن العلاقة بين الإخوة كانت أنجح مما كان متوقعا, كما سمح للمجرمين العرب بإفساد علامات ثقافتهم المجيدة.
ليس فقط العمل الشرطي هو المطلوب للقضاء على الجريمة المنظمة بشكل عام, والقضاء على الجريمة المنظمة العربية المتحالفة. وهذا يتطلب أيضًا تغييرًا اجتماعيًا لجميع الإسرائيليين: الشرقيون, الأشكناز, العرب المسلمون, العرب المسيحيون الدروز وغيرهم. الصدع في الباب, الذي فتحته المنظمات الإجرامية العربية والشرقية, والذي تم توسيعه في السنوات الأخيرة بمبادرات نظيفة وحسنة, يجب أن يمتد ليشمل جميع الجماهير في مجتمع واحد, المجتمع الإسرائيلي الجديد, أو جدد شعب اسرائيل. ربما يتطلب هذا هيكلًا عامًا جديدًا سنكتب عنه لاحقًا.
